הרבנית אסתר אופנגנדן
...ומה לגבי אגואיזם? האם התורה באמת מייעצת לנו להיות אגואיסטים, לאהוב רק את עצמנו, לדאוג רק לעצמנו?
כמובן שלא. עלינו לאהוב את עצמנו, ולא להפוך לאגואיסטים. אלה שני מושגים שונים לחלוטין, ואולי ההבנה הזאת תעזור לרוב אלה ש״חולים״ בחוסר היכולת לאהוב את עצמם להחלים.
בפרשה הראשונה בתורה, ״בראשית״, מסופר שארבעה נהרות יצאו מגן עדן. אחד הפירושים מסביר שהם הרחיקו מ״גן עדן״, כלומר ממהלך החיים הנכון. אחד הנהרות האלה נקרא גאה. הוא הקיף במימיו את ארץ העבדים. זרמו סחף אחריו אגואיסטים, הרואים בעצמם גדולים וחשובים מאנשים אחרים, ומתקיימים אך ורק בזכות עזרתם ותמיכתם של אחרים.
אבל מדוע תמיכה כזאת חשובה כל כך לאגואיסט?
אגואיסט הוא אדם שאיבד את עצמו, אינו אוהב את עצמו וחושש מאוד שהסובבים אותו יתייחסו אליו באותה מידה שלילית שבה הוא מתייחס לעצמו.
רק יחסם הטוב של אנשים אחרים מחזק במידת מה את הערכתו העצמית. האגואיסט חושב שאם לא ייאבק, ידרוש וישיג את מבוקשו — איש לא יאהב אותו.
אהבה עצמית אמיתית נובעת מההכרה בכך שאני חלק קטן מהקב״ה. מכאן שכל אדם הוא חלק הכרחי לחלוטין בעולם הזה, בעל כוחות ויכולות מיוחדים.
כמו שאומרים, ברגע שנולדת הוכחת שהעולם אינו יכול בלעדיך! באופן כללי, אהבה עצמית זהה לאהבת ה׳.
התחושה העיקרית של האגואיסט היא ״כולם חייבים לי״. לעומתו, אדם שאוהב את עצמו מרגיש — ״אני יכול לתת!״. האגואיסט הוא אדם מיוסר וסובל, שצועק לאנשים: ״איך אתם לא מתביישים?!״
מי שאוהב את עצמו יודע איך ליהנות מהחיים ותמיד משתדל לעשות זאת!
להיות אגואיסט זו עבודה קשה. דרישות, ציפיות ואכזבה תמידית, חוסר שביעות רצון מהחיים והתחושה שלא מעריכים אותך מספיק — כל אלה דורשים השקעה עצומה של אנרגיה. כבר לא נשאר כוח להתפתח ולהתקדם.
לאהוב את עצמך אינו אגואיזם! בתורה יש כמה יסודות שאי אפשר ליישם בלי אהבה עצמית. למשל, דבריו הידועים של רבי עקיבא: ״ואהבת לרעך כמוך — זה כלל גדול בתורה״. מכאן שקודם כול על האדם לאהוב, להעריך ולכבד את עצמו, ורק לאחר שהכיר וחווה את האהבה הזאת ואת תחושת חשיבותו וייחודו, הוא יכול להפנות את התחושה הזאת כלפי אדם אחר, חשוב וייחודי לא פחות.
אחד הכללים הראשונים שמלמדים כלות יהודיות הוא: ״אם אינך אוהבת את עצמך, מי יאהב אותך?״
פירוש הדבר, ראשית, שאני עצמי צריכה להיות המקור העיקרי לאהבה שלי לעצמי.
כאשר התנאי הזה מתקיים הציפייה המתוחה לאהבתו של בעלי תפחת באופן כה חד, שיהיה לו הרבה יותר קל ו״בטוח״ להעניק אהבה, ולי — לקבל אותה.
שנית, הכלל הזה אומר שאי אפשר לאהוב אדם שאינו אוהב את עצמו.
אדם כזה משדר לסובבים אותו תחושה בערך כזאת: ״אם אפילו הוא עצמו, שבוודאי מכיר את עצמו היטב, מתייחס כך לעצמו, מה כבר נשאר לנו…״ ואכן, כמעט בלתי אפשרי לאהוב אותו.
דמיינו את התמונה הבאה. הבעל חוזר הביתה בערב. הדירה מבריקה. הילדים הושכבו לישון. על השולחן ארוחה בת שלוש מנות. ובפינה על הספה שוכבת אשתו ונאנחת בשקט:
- אוי! כמה אני עייפה! אין לי כוח לכלום… אני הולכת לישון.
ובמילים האלה היא זוחלת משם, וממשיכה להיאנח ולהתלונן. הבעל נשאר לבדו לגמרי. יש לו בית יפה. אוכל טעים. אבל אין לו את מי לאהוב. במקום אישה הוא מצא בבית יצור מותש ואדיש. והבעל זקוק לאישה!
המשך יבוא