הרב שמחה כהן
מאחר שלאישה יש תכונות של שותפות, היא אינה מרגישה ואינה חושבת שהיא עושה טובה לבעלה ולילדיה בכך שהיא דואגת להם. במאמציה למען המשפחה היא רואה מילוי של חובותיה, ורואה בכך דבר מובן מאליו.
אך הבעל אינו רואה בעזרתו בבית דבר מובן מאליו. הוא רואה את עצמו כ״מתנדב״.
אם שואלים אישה הנוסעת הביתה מן העבודה לאן היא נוסעת, היא עונה — ״הביתה״. המילה ״הביתה״, בעיניה, מציינת לא רק את כיוון נסיעתה, אלא בעיקר את המשך מילוי חובותיה המשפחתיות — מטלות הבית השונות — את המעבר למשרה השנייה, השלישית או הרביעית שלה.
גם גבר הנמצא בדרכו הביתה מן העבודה יענה ״הביתה״ אם ישאלו אותו ״לאן אתה הולך?״, אבל מבחינתו פירוש הדבר הוא ״לנוח״, ולא ״לעסוק בעבודות הבית״. את השלכותיו של ההבדל הזה אפשר לראות כשהאישה מבקשת מבעלה לעשות דבר מה בבית, במיוחד דבר שאינו רגיל לעשות. הוא ימלא את בקשתה, אך עמוק בתוכו יחשוב שהפריעו לו בשעות המנוחה המגיעות לו. בשכלו הוא מבין שעצם היותו נשוי מטיל עליו גם חובות מסוימות: להיות שותף, לדאוג למה שקורה בבית ולטפל בו. למרות זאת, מבחינה רגשית המסקנה הזאת כלל אינה מובנת לו מאליה באותה מידה שהיא מובנת לאשתו.
ההבדל בין נקודות המוצא של הגבר והאישה מתגלה גם במילים שהם משתמשים בהן.
כשהבעל מביא הביתה דברים נחוצים, הוא אומר לאשתו, מתוך תחושת הנאה ומסירות: ״הבאתי לך, קניתי לך, עשיתי לך״. המילים ״הבאתי לך״ או ״קניתי לך״ משקפות את תחושתו הנעימה של הבעל, הרואה את עצמו כ״מתנדב״. אמירותיו כמתנדב הן תעודת הוקרה שהוא מעניק לעצמו על מידותיו הטובות ועל טוב לבו: הרי הוא עושה כל כך הרבה למען אשתו וילדיו.
הן גם מעידות על יכולותיו: הרי הוא השתדל ועשה דבר מה למען אשתו וילדיו מרצונו הטוב, אף שלדעתו לא היה חייב לעשות זאת. בעוד שלגבר נעים לראות את עצמו כמתנדב, אשתו עשויה לשמוח על השתתפותו בעבודות הבית, אך היא חשה סלידה מן המילים המבטאות התנדבות ומלוות את מעשיו.
לכן היא מתקוממת: למה הוא אומר ״לך״? האם זה לא למען המשפחה כולה — למענך ולמען אשתך, למען ילדיך?! מן הטון הנרגז שלה אפשר להבין שדבריו לא רק נראים לה לא הגיוניים, אלא גם מכעיסים אותה, משום שהיא רואה בהם הוכחה לכך שהוא אינו מרגיש מחויב ואינו קשור מספיק למשפחה.
נסכם בקצרה את הרעיון שאנו מנסים להעביר.
לאישה יש נטייה נפשית לשותפות, ולכן היא מרגישה מחויבת למוסד הנישואין בכלל ולבעלה ולילדיה בפרט.
היא מרגישה שמחויבותו של האדם קושרת אותו למוסד שכלפיו הוא מחויב, ולכן היא מצפה שגם בעלה יחשוב כך: ירגיש את מחויבויותיו, ובכך יהיה קשור למשפחה בכלל ואליה בפרט.
אבל כשהבעל מבטא בדרך זו או אחרת את תחושתו שהוא ״מתנדב״, האישה עלולה לחשוב שרק היא מרגישה קשר אליו ולמשפחה, ואילו הוא אינו מרגיש כך.
עם זאת, למתנדב יש יתרונות מסוימים על פני מי ש״מחויב״. הרי המתנדב עושה את מה שהוא מקבל על עצמו בהתלהבות רבה יותר, משום שהוא פועל מתוך מניע אישי ורצון פנימי. ואילו חסרונו של המתנדב הוא שאינו קשור בקשר בל יינתק למי שלמענו הוא פועל ומתאמץ, משום שהמניע למעשיו הוא רק רצונו, ולא חובה. לכן כשהוא רוצה — הוא עושה, וכשאינו רוצה — אינו עושה.
בכך מתבטאת העובדה שהוא אינו שותף: הוא אינו קשור באותה מידה לאשתו ולמשפחה.
לכן האישה, שמתקשה לקבל את הגישה ההתנדבותית הזאת, שאינה מחייבת, רואה בה היעדר קשר ומגיבה באמירות שמשמעותן: כל מה שאתה עושה הוא למען המשפחה, ואתה מחויב כלפיה בדיוק כמוני.
ההבדל בין המתנדב לבין מי שמחויב מאפשר למהר״ל (תפארת ישראל 32) להסביר מדוע, לאחר שעם ישראל הביע נכונות לקבל את התורה ואמר ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״, הקב״ה בכל זאת כפה על היהודים לקבל את התורה, ולשם כך ״כפה עליהם הר כגיגית״. לכאורה, מה יכול להיות טוב יותר מעם המקבל את התורה מרצונו הטוב וביוזמתו?! הרי מעשה הנעשה מרצון מבטא אהבה עמוקה, ואילו מעשה הנעשה בכפייה מעורר התנגדות וכעס בלבו של העושה.
המהר״ל מסביר: מצוין כשאדם עושה דבר מה מרצונו; אבל יש יתרון גם במצב שבו כופים עליו לעשות דבר מה, והוא — ה״קשר״ למעשה שהוא עושה, משום שאין לו אפשרות להפסיק לעשותו. יתרון כזה אינו קיים בהתנדבות, משום שיש אפשרות להפסיק את המעשה. והקב״ה רצה ליצור קשר מוחלט בין עם ישראל לתורה, קשר שאי אפשר לנתק, ולכן ״כפה עליהם הר כגיגית״, נוסף על קבלתם ה״התנדבותית״: ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״.