הרב שמחה כהן
מפליא כיצד הקב״ה מחבר בין איש ואישה – השונים כל כך במהותם – באמצעות הצרכים הקושרים ביניהם.
הנה מצב המוכר לרבים מאיתנו. בשיחה עם בעלה, האישה מספרת לו על בעיה כלשהי שלה, מתארת איך עבר עליה היום, או משתפת אותו בחששות כלשהם בנוגע לעתיד. בתחילה הוא מקשיב בתשומת לב, אך כעבור זמן מה אוחז בראשו בידיו ואומר: ״שקט! אני רוצה שקט!״, או פשוט אומר לה, בלי שום מחוות תיאטרליות: ״בסדר, הבנתי, אבל למה צריך לצעוק?״ והיא עונה: ״אני לא מבינה מה אתה רוצה: בכלל לא הרמתי את הקול?!״
אי־שקט
מדוע הבעל מגיב כך לתלונותיה של אשתו? הרי כפי שראינו בדוגמה שלעיל, תגובה כזאת יכולה להופיע גם כשהאישה לא רק שאינה צועקת, אלא אפילו אינה מרימה כלל את קולה.
הקב״ה הטביע באדם תחושות שמטרתן להניע אותו לפעול כדי לשפר את מצבו או למנוע פגיעה או נזק. מוכרת לנו תחושת הרעב, המאותתת על הצורך לאכול, ותחושת הרחמים המתעוררת למראה סבלו של אדם אחר וגורמת לנו להיחלץ לעזרתו. באדם טבועה רתיעה אינסטינקטיבית ממזונות רקובים ומקולקלים שריחם רע, העלולים להזיק לבריאותו.
בדומה לכך, הקב״ה הטביע באדם תחושת ״אי־שקט״, המתעוררת כשבקרבתו בוכה תינוק. כשהאם שומעת את הבכי, כל כולה מתגייסת מיד, והדבר מסייע לה להגן על התינוק ולעזור לו. ההתגייסות הזאת מתרחשת באמצעות הורמון מסוים המופרש למשמע בכיו של הילד. אצל האב, לעומת זאת, ההורמון הזה מופרש במידה קטנה בהרבה – במיוחד אם אשתו נמצאת בקרבתו והוא בטוח שהיא תטפל בילד.
תהליך דומה (אם כי אינו הורמונלי מטבעו) מתרחש גם אצל הגבר:
מנגנון אי־השקט אצל הגבר נכנס לפעולה כשהבעל מבחין או שומע שלאשתו לא טוב: היא סובלת ממשהו או אינה מרוצה ממה שקורה לה.
מטרתו של אי־השקט הזה, שהבעל שואף להשתחרר ממנו, היא לגרום לו להגן על אשתו, לדאוג לה ולספק את מה שחסר לה, כדי שתרגיש טוב. לכן, כשהבעל שומע על בעיותיה של אשתו, אי־שקט משתלט עליו, וכדי לתאר את תחושתו הוא משתמש בביטוי שלכאורה אינו קשור כלל לנושא השיחה ואומר: ״אני רוצה שקט!״ במילים האלה הוא מבטא, אם כי לא במדויק, את אי־הנוחות שמעורר בו מצב אי־השקט ואת שאיפתו לרוגע. זאת במקום לומר לה: ״אני מתוח מבחינה רגשית. אני צריך להירגע״, או במילים אחרות: ״זה שקשה לך מכניס אותי ל׳מתח׳״. זו גם הסיבה לכך שגברים מגיבים לעיתים קרובות לסיפוריהן של נשותיהם במילים: ״העיקר שתירגעי״.
כשאי־שקט משתלט על הבעל בעקבות מה ששמע מאשתו, הוא יכול לבחור באחת משתי דרכי פעולה: לעזור לה לפתור את בעיותיה, ואז אי־השקט ייעלם מעצמו, או להתעלם מבעיותיה ולעסוק בענייניו או בבילויים שלו, כדי להתרחק מבעיותיה של אשתו, המעוררות בו תחושת אי־שקט.
מעניין שרמת אי־השקט של הבעל עומדת ביחס ישר למורכבות הבעיה של אשתו, אך ביחס הפוך לנכונותו ולרצונו לעזור לה.
למשל, כשהוא מוכן לפעול ויש באפשרותו לעשות זאת כדי לפתור את בעיותיה, אי־השקט שלו יפחת במידה ניכרת. מאחר שתחושת אי־השקט הוטבעה בנפשו של הגבר כדי שיסייע לאשתו, הרי שכאשר הוא מוכן לעזור לה, הצורך בתחושה הזאת נעלם, בדומה לתחושת הרעב שנעלמת כשהאדם שבע: הרי תפקידו של הרעב הוא בדיוק לגרום לו לחפש מזון.
אבל כשהבעל אינו רוצה לעזור לאשתו, תחושת אי־השקט ממשיכה ליצור בו מתח פנימי. והתחושה הקשה ביותר מתעוררת כשהוא רוצה לעזור, אך אינו מסוגל לכך. במקרה כזה, למתח שעליו דיברנו עד כה מתווספת תחושה קשה של כישלון. הוא מרגיש שנכשל בתפקידו כבעל, המחויב להגן על אשתו: יש לה בעיות, והוא אינו יכול להושיט לה יד ולעזור לה.
רמה גבוהה של אי־שקט ניכרת גם אצל אנשים אחראים.
כלומר, מאחר שהוא אדם ש״חייב״ לדאוג לכך שכל מה שסביבו יהיה כשורה, מובן שקשה לו להשלים עם העובדה שלא הכול כשורה אצל אשתו. נוסף על כך, אי־השקט גובר אצל אנשים הרגישים לביקורת, מפני שהם תופסים בטעות את סיפוריה של האישה על בעיותיה כביקורת המופנית כלפיהם, בשעה שהיא רק רצתה לשתף את בעלה במה שעובר עליה.
מנגנון אי־השקט אצל הגבר, המופעל כשהוא שומע על בעיותיה של אשתו, פועל לא פעם באופן פרדוקסלי, במיוחד בחודשי הנישואין הראשונים. בתקופה הזאת גברים רבים מגיעים למחשבה שאינם מתאימים לחיי נישואין ושאינם יכולים להיות בעלים טובים.
הסיבה לתחושה הזאת נעוצה בתהליך החוזר על עצמו שוב ושוב: האישה מספרת לבעלה על בעיותיה, והוא מתחיל להרגיש שהוא ״לא מסוגל״. כל ניסיונותיו לעודד אותה ולומר לה, למשל, שהכאב יעבור, או שהאישה שפגעה בה לא התכוונה לשום דבר רע, או להציע לה לישון היטב אם היא עייפה, ובכלל, שאם רק תחשוב על כך שיש לה בעל שאוהב אותה, הכול יעבור – כל אלה אינם עוזרים להרגיע את אשתו. להפך, לאחר שהיא שומעת דברי עידוד כאלה, היא מגיעה למסקנה שהוא אינו מבין את בעיותיה לעומק מספיק. כתוצאה מכך היא ממשיכה לתאר את תחושותיה הלא נעימות בצבעים קודרים עוד יותר, והבעל רק מתחזק באמונתו שהוא נכשל בחיי הנישואין.
מה מעורר אי־שקט אצל הגבר?
אין ספק ששורה שלמה של גורמים. למשל, כשהאישה מביעה חוסר שביעות רצון ממעשיו, מהוריו, מעצמה, מעבודתה, מהבישולים שלה, ממזג האוויר וכדומה. אבל כדאי לשים לב שאי־שקט משתלט על הבעל גם כשהוא מגיע הביתה ואשתו מקבלת את פניו בהבעה מודאגת ואומרת: ״כל כך דאגתי לך!״ לעיתים קרובות המילים האלה אפילו מרגיזות אותו: ״למה דאגת? מה קרה?!״ כלומר, בניגוד לאישה, שנעים לה לשמוע שבעלה דאג לה, משום שהיא מבינה את הדאגה הזאת כ״אכפת לי ממך״, הגבר אינו אוהב לשמוע אמירות כאלה, שמשמעותן בעיניו היא ״היה לי רע כי דאגתי לך, ואתה אשם בכך״, אף שהיא כלל לא התכוונה לדבר כזה.
בהתבסס על ניסיונו האישי של הגבר, נחקקת במוחו אסוציאציה: מי שמספר לבן זוגו על בעיותיו גורם לבן הזוג להרגיש לא בנוח. לכן הבעל בדרך כלל אינו מספר לאשתו על בעיותיו, מפני שהוא חושש שסיפורים כאלה יצערו אותה, וזה הדבר האחרון שהיה רוצה בו.
השפעתו של מנגנון אי־השקט ניכרת גם כשהאישה מבקרת את בעלה. במקרה הזה הוא סובל כפליים: הן מהביקורת המופנית כלפיו והן מהתחושה התת־מודעת שלאשתו לא טוב.