בתיה ציבוקמאכר
סיפור לילדים המבוסס על חומרים מתוך הפרסום «משמרת השלום»
ציפי ושרי רצו החוצה אל החצר, מדלגות על המדרגות וקופצות בחבל בו בזמן.
– הו, תראי, שפרה כאן! בואי נזמין אותה לשחק איתנו, – הציעה שרי.
ציפי משכה בכתפיה:
– ממש לא, עדיף שלא נקרא לה…
שרי התפלאה:
– אבל למה לא?
– טוב… איך לומר לך… אם אתחיל עכשיו לספר הכול, זה עלול להיות לשון הרע!
– לשון הרע? – חזרה שרי על דבריה כמעט באופן אוטומטי, ומיד חשבה שאין לה שום כוונה להקשיב ללשון הרע, ובכל זאת, למה התכוונה ציפי?
הילדות הלכו לקצה המרוחק של החצר, ושם הזמינו את כל מי שרוצה לקפוץ בחבל. ציפי קיוותה ששפרה, שהאכילה באותו זמן את אחיה הקטן, לא תשמע את ההזמנה. אולם מיד הסבה את תשומת לבה לילדות שהתקבצו מכל רחבי החצר כדי לקפוץ, וכבר קבעו את סדר התורות: ראשונה, שנייה, שלישית! החבל התרומם באוויר, וכבר הסתובב ללא הפסקה לצלילי דקלום הספירה העליז…
שפרה נראתה כאילו המשחק המשותף אינו מעניין אותה כלל. היא ישבה על הספסל והאכילה בסבלנות את אחיה הקטן, כפית אחר כפית. כשצנצנת מזון התינוקות התרוקנה, היא שיחקה עם אחיה עוד כמה דקות, ואז קמה כדי ללכת למגרש משחקים אחר. «החברות יבחינו בי בקרוב על הספסל», חשבה, «אז עדיף שאעזוב לפני כן». שפרה קמה בנחישות, דחפה את העגלה לפניה, ועד מהרה נעלמה מן העין.
לא מצב רוח רע הוא שגרם לשפרה לוין להתרחק מחברותיה. לפני שנים רבות, כשגברת לוין הביאה את שפרה בת השנה לבדיקה שגרתית אצל רופא הילדים, הרופא התפלא: מדוע היא עדיין אינה זוחלת? האם הנבוכה השיבה שלילדה קשה לעמוד על ארבע. רופא הילדים חשב לרגע, ואז החל להקליד במהירות משהו במחשב. גברת לוין הרגישה ממש לא בנוח – היה ברור שהרופא אינו מתלוצץ. הוא נתן לבתה הפניה למרכז להתפתחות הילד בגיל הרך: «במקומך הייתי ממהר לקבוע תור לבדיקה!»
אמה של שפרה לא דחתה את העניין וקבעה פגישה ליום המחרת, וכך החלו טיפולי הפיזיותרפיה, שבוע אחר שבוע. ברוך ה׳, שפרה התגלתה כילדה חכמה ונחושה, אבל השרירים שלה – ממש לא: שריריה של שפרה היו חלשים מדי מלידה, וכמעט שלא היה אפשר לאמן אותם. רק בזכות כוח הרצון וההתמדה של אמה הצליחה שפרה כעבור זמן מה ללמוד לזחול, לשבת ולעמוד, ועד מהרה כבר התנועעה בכוחות עצמה בדירה, כשהיא נאחזת ברהיטים. שנה ארוכה של תרגילים מתישים – והנה, בגיל שנתיים, סוף סוף הצליחה שפרה ללכת בכוחות עצמה.
למרבה הצער, למרות האימונים הבלתי פוסקים, שפרה לא הצליחה להיות כמו רוב חברותיה. «איזה שרירים טיפשיים יש לי!» – נעצבה שפרה. איך ייתכן שתלמידה בכיתה הרביעית אינה יודעת לקפוץ בחבל? היא התאמנה והתאמנה, אבל לא הצליחה להשתלט על הקפיצה בחבל. למרות הרוגע שהפגינה כלפי חוץ, היה לה קשה מאוד להיות הילדה היחידה שאינה משתתפת במשחק.
שרי לא הצליחה להסיר את מבטה משפרה, ובגלל זה פספסה כמה פעמים את תורה לקפוץ. רחל ניסתה להחזיר את חברתה למשחק: «שרי, את לא שמה לב איך את מסובבת את החבל!» שרי השתדלה באמת להיות קשובה יותר, אבל ראתה רק את שפרה. היא עקבה אחריה כשהאכילה בסבלנות את אחיה הקטן, כשקמה מן הספסל וכשעזבה את מגרש המשחקים. היא הבחינה באכזבה שעל פניה של שפרה, אף שהייתה רחוקה כל כך.
– נמאס לי לקפוץ! בואו נשחק במשהו אחר! – שרי אמרה זאת בהפתעה אפילו לעצמה, ולא זיהתה את קולה שלה, – כבר מאה שנה לא שיחקנו מחבואים!
כן! נהדר! בואו! הרעיון מצא חן בעיני כולן, והילדות הניחו מיד את חבלי הקפיצה. באותו זמן עברה שפרה במקום «כאילו במקרה». על פניה אפשר היה לראות שמחה – והקלה – על כך שהיא יכולה להצטרף בקלות למשחק החדש.
שבי התחילה לספור עד עשר, ובתוך פחות מדקה כל הילדות כאילו התאדו מן החצר. אחת התחבאה מאחורי פחי האשפה, אחרת התכופפה מאחורי הספסל, ואחרת נצמדה לעץ.
– שרי, – לחשה שפרה ממקום המסתור הסודי שלהן, בין לוח החשמל לדלת הכניסה לבניין, – אני יודעת שאת… זאת… שהחליטה לשחק במשחק חדש… בקיצור… תודה!
תרגום: א. שוואלב.