רבותינו מסבירים כך את הפסוק «יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה – אחלצהו»: בדרך כלל קוראים מרחוק. כשיהודי פונה לבורא מתוך תחושה שהוא «רחוק», הוא רק «יענה לו».
אבל אם התחושה היא – «עמו אנכי בצרה», «בנים אתם לה'», אז «אחלצהו ואכבדהו».
זהו תוכנם של חנוכה ופורים, שבהם הטמינו חכמים את כוח הביטחון כדי להאיר ליהודים את הגלות המרה, כדי שיחושו שהקב״ה איתם, למרות מצבם הקשה וטומאתם, שהרי אהבתו לנשמה היהודית אינה משתנה.
זו משמעות הכלל: «משנכנס אדר מרבים בשמחה».
גדולתה של שמחת היהודי בחלקו טמונה בכך שהוא מרוצה מן הדרך שבה הקב״ה מנהיג אותו, שהוא מאמין שכל מה שעושה הרחמן – לטובה. הוא «ברוך הגבר אשר יבטח בה'», משום שהתחושה «עמו אנכי בצרה» מזינה בלבו את הביטחון ש«ה' יהיה לו למשען».
זהו תפקידם של חודש אדר ושל פורים – להחדיר ללבבות היהודים ביטחון בבורא, שגם לאחר שנחתם גזר הדין הנורא, ביטל את הגזרה הרעה בכוח ביטחונו של מרדכי, ו«נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם».
משנכנס אדר מרבים בשמחה הנובעת מן האמונה שכל מעשי הבורא – רק לטובה.
אין חג אחר שמשפיע כך על כל החודש שבו הוא חל. כך נאמר בשם הרב הקדוש מרוז'ין, שפורים אף נעלה מיום הכיפורים, שהוא «כפורים, כמו פורים» – ואת הקטן מדמים לגדול, ולא להפך. וכשם שליום כיפור קודמים עשרת ימי תשובה, כך, על אחת כמה וכמה, צריכים להיות לפני פורים עשרה ימי הכנה.
לכן מרבים בשמחה מתחילת החודש, שהרי אור הפורים מתגלה כבר ב-11 באדר, זהו היום הראשון שבו, בתקופת התלמוד, קראו את המגילה.
ומכאן מסיק בעל «עבודת ישראל» שביום זה כבר יורד אור הפורים, ואת המגילה קוראים בעולמות העליונים. ועד ליום הזה יש עשרה ימים של שמחה, של הכנה לקבלת האור הגדול של פורים.
תרגום – הרב ש. סקרז'ינסקי, ליקוט החומר – הרב י. ד. פאליק.