הרב שמחה כהן
נישואין הם שותפות משפחתית המחברת בין גבר לאישה לשנים רבות.
כדי ללכד אותם במסגרת השותפות הזאת ולנהל אותה כראוי, כל אחד מהם צריך להיות בעל נטייה נפשית לקשר עם אדם אחר ולתלות בו. האם יש לגבר ולאישה די תכונות נפשיות שיקלו על החיבור האישי ביניהם ועל גיבוש המשפחה?
הדבר חשוב עוד יותר לאור העובדה שנישואין מטבעם כוללים שגרה, כפייה הדדית והגבלה ממושכת ומשמעותית של החופש, בעוד האדם מטבעו שואף לחופש ולעצמאות ונוטה לאבד עניין בתהליכים שגרתיים ממושכים.
לשאלה הזאת אפשר לתת תשובה חד־משמעית. בנפש האישה יש תכונות נפשיות המכוונות לשותפות ומתאימות לחיי משפחה; אולם תכונות כאלה חסרות בנפש הגבר, ולכן מטבעה היא אינה עונה על דרישות הנישואין.
זו אבן הנגף העיקרית בדרכם של הגבר והאישה, שלמרות ההבדלים העצומים ביניהם החליטו לקשור את גורלם במסגרת קשר קבוע ורשמי. אפשר לזהות את הבעיה הזאת בכמה מצבים נפוצים.
כמעט כל גבר עובר ״משבר חופש״ מיד לאחר החתונה.
הוא אומר לעצמו: חשבתי שלאחר החתונה כל הבעיות שלי ייפתרו, ועכשיו אני רואה שהנישואין הם עוד בעיה שאני נאלץ לפתור. אני צריך לספר לאשתי מהיכן באתי ולאן אני הולך, אני חייב לדווח לה מה עשיתי ומה אני מתכוון לעשות, ואם לא די בכך — היא גם אינה שוכחת לשאול אותי על מה אני חושב. אחרי כל שיחת טלפון (ולפעמים במהלך השיחה) היא שואלת אותי: ״עם מי דיברת? מה אמרת לו?״ ואם אני עונה שלא אמרתי דבר, אז היא רוצה לדעת למה לא אמרתי דבר…
והאישה, כשהיא מבחינה בחוסר שביעות רצונו של בעלה ורואה שהתעניינותה העמוקה והכנה בחייו מפתיעה אותו, חושבת לעצמה: מה קרה לו, הוא עוד לא הבין שהוא נשוי? הוא לא יודע שאנחנו אחד? האם הוא לא שם לב שכל מה שקורה לו חשוב לי? הוא לא יודע שיש לו חובות כלפיי ואחריות לקשר בינינו?
בעיקרון, דווקא האישה צודקת כשהיא מתעניינת בענייניו של בעלה ושואלת אותו על שיחת הטלפון שלו: הרי בנישואין שני אנשים מקבלים על עצמם חובות זה כלפי זה לעשרות שנים קדימה. הם חיים באותו בית, יש להם כספים משותפים, ילדים וצאצאים משותפים, והם מקיימים ביניהם קשר רגשי הדוק ומתמיד.
אל נשכח שבעצם הם נשמה אחת!
יתרה מזו. האישה מרגישה שהיא ״קשורה לבעלה״: היא עונדת על אצבעה טבעת המסמלת את הקשר ביניהם, נושאת את שם משפחתו ולעיתים קרובות מתחשבת בדעתו. היא מניחה שחוסר עניין מצידה בחייו ובענייניו של בעלה היה מעיד על חולשת הקשר ביניהם. היא עצמה נעלבת אם נדמה לה שבעלה אינו מתעניין בה, ונהנית כשהוא שואל אותה על מה שעובר עליה. לכן, כדי לשמור על הקשר ביניהם ולחזק אותו, היא מציפה אותו מדי יום בשאלות.
ואילו הבעל, שמביע את חוסר שביעות רצונו ומתעצבן על הצורך לספק את סקרנותה, אינו צודק. חסרות לו תכונות השותפות שיש באישה, ולכן הוא חושב שהיא דוחפת את האף לעניינים של אחרים.
חז״ל (פרקי דרבי אליעזר 13) ביטאו היטב את מעלת השותפות שבאישה, כאשר תיארו את הסיבה שבגללה חוה האכילה את בעלה, אדם, מפרי עץ הדעת, לאחר שטעמה ממנו בעצמה ונודע לה שמי שאוכל ממנו ימות. ״אמרה: אולי אמות עכשיו, והקב״ה יעשה אישה אחרת וייתן אותה לאדם. אבל לא, אכריח אותו לאכול איתי. אם נמות — נמות שנינו, אם נחיה — נחיה שנינו. ולקחה ואכלה מפירות העץ, ונתנה מפירותיו לבעלה כדי שיאכל איתה״.
יסוד השותפות הקיים באישה וחסר בגבר מתגלה בהיבט נוסף.
ידועה לכול העובדה שנשים, ככלל, מדברות יותר מגברים. נטייתה הנפשית של האישה לשיחה מתאימה יותר לעקרון השותפות בנישואין ותורמת יותר לבניית מערכת היחסים משתיקתו של הבעל. הרי האדם נבדל מבעל החיים דווקא ביכולת הדיבור, המחברת בין בני אדם.
וכאשר אנשים רבים ומתקוטטים, הביטוי המובהק ביותר לפרידה ולהיעדר קשר ביניהם הוא שתיקה והתעלמות. בתחילה אלה שרבו צועקים זה על זה, אך אחר כך הם מבטאים את רגשותיהם בשתיקה — הם מפסיקים לדבר זה עם זה, לעיתים למשך ימים רבים ואף שנים. אנשים שרבו חשים דחייה רגשית זה כלפי זה, והם מתרחקים עוד יותר ומנתקים את הקשר ביניהם בכך שהם מפסיקים לדבר. על כך אמר הרב מאיר חדש היטב: ״אין צעקה כצעקת השתיקה״.
כך מלמדת אותנו גם התורה: היעדר תקשורת מילולית יוצר פירוד בין בני אדם.
כאשר בני האדם התאחדו למען המטרה השלילית של בניית מגדל בבל, הקב״ה בלבל את שפותיהם כך שלא יכלו לתקשר זה עם זה כראוי; הדבר הביא לפירוד בין בני האדם ולפיצול ביניהם.
ביודענו שהדיבור מחבר בין אנשים, לא נתפלא שהאישה, שניתנו לה תכונות רוחניות לשם קשר ושותפות, מדברת לא רק כדי להעביר מידע או לבקש דבר מה, אלא בעיקר מפני שהצורך לדבר טבוע באישיותה. כדי להתחיל ולממש את תהליך גיבוש המשפחה באמצעות תקשורת.