הרב שמשון דוד פינקוס
דיברנו על ערכה של השתיקה, על היכולת להתאפק — ולשתוק.
אבל הרי לא תמיד צריך לשתוק? כיצד נדע מתי על פי דין תורה יש להשיב ומתי — לשתוק?
בעניין זה הגמרא מביאה כלל חשוב. ידוע שהתלמוד מלא במחלוקות בין חכמים. בית שמאי ובית הלל. אביי ורבא. רבי יוחנן וריש לקיש. ועוד… עד היום כמעט בלתי אפשרי למצוא שני חכמים שדעתם אחת בכל דיני התורה. ובזה יופייה של התורה הקדושה.
אבל לא תמיד היה כך. עד תקופתם של שמאי והלל הייתה הבנת התורה כה ברורה, עד שלא היו שום מחלוקות!
המחלוקת הראשונה התעוררה בין שמאי להלל בשאלת הקרבת שלמים (קרבן שלמים) ועולה (קרבן עולה) בימים טובים. (בית שמאי סברו שאין מקריבים קרבן עולה בימים טובים, ואילו קרבן שלמים מקריבים, אך בלי סמיכה. בית הלל סברו שבימים טובים אפשר להקריב את שני הקרבנות עם סמיכה).
מספרת הגמרא (ביצה, 20ב): «אחד מתלמידי הלל הביא קרבן עולה לעזרה, בכוונה לסמוך עליו את ידיו. ראה זאת תלמיד של שמאי ואמר לו: “מה זו סמיכה?” [“אתה רוצה לסמוך את ידיך בניגוד לדעתו של שמאי?” — רש״י]. אמר לו: “מה זו שתיקה?” [“היה עליך לשתוק, ואינך שותק?” — רש״י]. גער בו, השתיק אותו והלך לדרכו».
ממשיכה הגמרא: «אמר אביי: “מכאן אנו למדים שתלמיד חכם השומע גערה מחברו אינו משיב יותר ממה ששמע. אמרו לו: ‘מה זו סמיכה?’, והוא השיב: ‘מה זו שתיקה?’”»
זהו כלל חשוב. לפעמים יש מצבים שבהם אי אפשר שלא להגיב, אבל הרי אפשר להגיב בדרכים שונות.
אם מישהו פגע בי, אני יכול להגיב למעשה המסוים, ואני יכול לתת דרור למידות הרעות שלי.
באדם טמונים כעס רב וזעם רב, אך מתוך רצון להיות מנומס הוא אינו יכול לכעוס ולצעוק כל הזמן. הוא ממתין להזדמנות מתאימה שבה יוכל לתת לעצמו דרור, לפרוץ את “סכר” הנימוס ולשפוך החוצה את כל הכעס שהצטבר בתוכו.
תגובה נכונה היא תגובה ההולמת את המעשה המסוים.
על פגיעה של שני מטרים גם התגובה צריכה להיות של שני מטרים. אם בתגובה לפגיעה קלה אתם מאשימים את הפוגע בכל העוולות שבעולם, ומגוללים את כל מסכת הפגיעות שפגע בכם במהלך כמה השנים האחרונות, אין שום הצדקה לתגובה כזאת. אדם שמגיב כך צריך לקנות לעצמו בעמל רב את מידת השתיקה.
הדבר מתבאר בגמרא. תלמידי שמאי שאלו: «מה זו סמיכה?», ותלמידי הלל היו יכולים להשיב: «דעו לכם שאתם הורסים את העם היהודי במחלוקות שלכם, וזה נמשך כבר יותר משנה…», ולהמשיך עוד זמן רב ברוח זו. אך במקום זאת הם אמרו רק: «מה זו שתיקה?», ומדדו במדויק את תגובתם כדי שתתאים לפגיעה שנגרמה להם.
ועל כך אמר אביי שתגובתם היא תגובה של תלמיד חכם, שהיא מותרת ואף מצווה. אבל אם התגובה לפגיעה נעשית דלת פתוחה לכעס שהצטבר ולמידות הרעות, מוטב לשתוק. וזהו הכלל שלימדו אותנו חכמינו זיכרונם לברכה.
לפעמים מותר להגיב, אך באופן שתגובתנו לא תהפוך ל«מחולל» של מידות רעות, אלא תתאים לפגיעה שנגרמה לנו.
למשל, אישה מבקשת מבעלה לקנות בחנות שקית חלב בדרך חזרה מהכולל, מפני שהחלב נחוץ לתינוק. בשל חשיבות המשימה היא מזכירה לו זאת שלוש פעמים לפני שהוא יוצא מהבית. והנה הוא חוזר הביתה, ומתברר ששכח לקנות חלב. כעת החנויות כבר נסגרו, והיא תצטרך לבקש חלב מהשכנה. וזה כבר לא קורה בפעם הראשונה. גם אתמול ושלשום קרה אותו דבר. זה באמת מוציא מהכלים!
הבה נדמיין את תגובתה. הנה הוא נכנס הביתה בידיים ריקות. אין חלב.
– מה קרה? – שכחתי… – למה שכחת? – טוב, שקעתי בשיחה עם מישהו ולא שמתי לב…
הבה נחשוב: האם עליה לשתוק, או שבכל זאת מותר לה להגיב? התגובה צריכה להיות כפי שהגמרא מורה לנו. אם תוכל להסתפק באמירה: «אבל למה לא קנית חלב? הרי אתה יודע שהוא נחוץ לילד שלנו, זה חשוב מאוד. השתדל בבקשה לא לשכוח בפעם הבאה», כלומר למדוד תגובה ההולמת את המעשה, שני מטרים של תגובה כנגד שני מטרים של פגיעה — במקרה כזה מותר לה להגיב, ואף עליה לעשות זאת.
אבל אם הוא חוזר הביתה בלי חלב והיא מתנפלת עליו: «אתה תמיד שוכח!», ומתחילה לספר לו מחדש את כל תולדות השכחנות שלו, ובאותה הזדמנות נזכרת גם בפגיעות אחרות שפגע בה בשנים האחרונות: «מאז שאני מכירה אותך, אתה אף פעם לא חושב עליי…», וגם לו יש מה לומר… במקרה כזה אין זו תגובה למעשה מסוים. פשוט עד אותו רגע היה סכר שעצר את הכעס שהצטבר בתוכה, והמקרה הזה עם החלב פרץ את הסכר והכול נשפך החוצה. זו אינה תגובה, אלא ביטוי למידות רעות.
הכלל הזה חל לא רק ביחסים בין בני זוג, אלא גם בחינוך ילדים.
כשילד שובר חלון, האם עלינו להגיב? בוודאי שעלינו להגיב. אבל אם מצווה עלינו להגיב, מדוע תגובותינו גורמות לצרות רבות כל כך? התשובה היא זו: חכמינו זיכרונם לברכה מלמדים ש«דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב». והאופן שבו הם יוצאים מן הלב משפיע על האופן שבו הם מתקבלים. כשהאב מגיב באופן שאינו הולם את המעשה, הילד קולט ממנו את הכעס ואת שאר המידות הרעות שהצטברו בתוכו, ומצאו מוצא בעקבות החלון שנשבר ופרץ את הסכר. ואם מדי יום נשפך על הילד הרוגז שהצטבר, הדבר מביא לתוצאות איומות.
רק אם אדם יודע למדוד במדויק את תגובתו כך שתתאים למעשה הפסול של הילד, מותר לו להגיב, ואף מצווה עליו לעשות זאת.
אבל אם אדם חש שכולו רותח, וברגע שיפתח את פיו יישפך החוצה כל הכעס שהצטבר, עליו לנעול את פיו במנעול!
ועל כך אומר הגאון מווילנה: «על כל רגע שבו אדם סוגר את פיו, הוא זוכה לאור עליון גנוז, ששום מלאך ושום נברא אחר אינם יכולים להעלות בדעתם».
הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות הוא לשתוק, ובכך לבטא את מידתו של הקדוש ברוך הוא, בהשמעת «קול דממה דקה» — זעקת השתיקה.
תרגום: ח. ברמן