היום אני רוצה לתת לכן מתכון… לשתיקה. אתן תהיו צודקות אם תעירו שלפני שאלמד אחרים לשתוק, עליי ללמוד זאת בעצמי, והרי אני כל הזמן מפטפטת. אני לא רוצה לסתום לאף אחד את הפה. הרי חשוב מאוד לבטא את מה שמרגישים, העיקר הוא לעשות זאת כראוי, כדי שהשיחה תותיר רושם חיובי בלבד.
גם אני מתחילה ליישם את המתכון הזה יחד איתכן. ובכן, נתחיל. מה הבעיה בפטפוט? אנחנו אוהבות לשתף בדברים הטובים שקורים לנו בבית, בעבודה, אבל… הבעיה הקטנה היא שלא כולם ישמחו יחד איתנו, לא כולם מוכנים להחמיא, ולא לכולם יש ״עין טובה״. אני לא קוראת לכן לחשוד בחברות שלכן בדבר כזה. אבל הרי גם לנו לפעמים קשה לומר מילים טובות, להחמיא, נכון?
נניח שיש שתי חברות. בעלה של האחת עובד, ברוך ה׳, ומרוויח — שייתן ה׳ כך לכל אחד. הוא נותן לה את כרטיס האשראי שלו בלי שום חשש: ״תיהני!״. אבל הוא כלל אינו מוכן לעזור בבית או לגעת בעבודות הבית. ואילו בעלה של השנייה עוזר מאוד בבית, נרתם לכל עבודה, אבל כלל אינו מאפשר לה לצאת לבדה לבלות עם חברות, חושד בה, חוקר איפה הייתה ועם מי הלכה לשם — טיפוס חסר אמון שכזה. כל אחת מן החברות יכולה לספר על הצדדים הטובים של בעלה, ובתוך כך האחת תקנא בשנייה. אבל אילו רק ידעו על צידו השני של המטבע!
לפעמים סיפור רגיל על מה שקורה אצלכן בבית יום יום, דבר שבעיניכן הוא שגרתי לחלוטין, עשוי להיות בעיני חברתכן תגלית ולעורר בה קנאה, אף שייתכן שהיא כלל אינה טיפוס קנאי. פשוט דווקא הנושא הזה הוא נקודה כואבת אצלה, ולכן יתחיל משהו להציק לה מבפנים.
אינני אומרת שלא צריך לדבר. פשוט, כשם שיש הקשבה סלקטיבית (לעיתים קרובות אנחנו שומעות רק מה שאנחנו רוצות — ״מה אמרת? אוי, סליחה, לא שמעתי״), כך גם הדיבור צריך לעבור דרך מסנן פנימי.
כמה גדולה חוכמתו של הקדוש ברוך הוא הכתובה בתורתו! באילו דרכים מופלאות הוא מלמד אותנו התנהגות נכונה. בפרשת כי תצא התורה כותבת, בין היתר, על האיסור לחרוש בשור ובחמור יחד (דברים 22:10). מדוע? מפני שחלק מתהליך העיכול של השור הוא עיכול חוזר, כלומר המזון חוזר לפיו והשור לועס אותו שוב. והנה, השור והחמור קיבלו כל אחד את מנת העשב או החציר שלו. החמור אכל והשור אכל. הם יוצאים לחרוש — החמור מסתכל ורואה שהשור שוב לועס משהו! כלומר, בעל הבית נתן לשור מזון נוסף! החמור מתחיל לקנא בשור! וכדי למנוע זאת — למנוע קנאה — אסר הקדוש ברוך הוא לחרוש בשור ובחמור יחד. מכאן אנו יכולות ללמוד שיש להתרחק מאוד מקנאה.
נוסף על כך, המדרש על פרשת כי תשא (32:19) מספר שהלוחות הראשונים, שניתנו בקולות רעם, בברקים ובקולות שופר, נשברו דווקא מפני שניתנו ברעש גדול. כלומר, כל המעמד היה רועש ומרשים כל כך, עד שהדבר הוביל לשבירת הלוחות. הלוחות השניים ניתנו בשקט ובצניעות רבים יותר, ולכן הם קיימים עד היום, אלא שאיננו יודעים היכן.
כלומר, כל מה שנעשה בפאר מופרז עלול להיהרס ולהישבר. ולעומת זאת, על כל מה שנעשה בשקט, בצניעות והרחק מן ההמולה יכולה לשרות ברכה, וההצלחה תלווה אותו.
התורה מלמדת אותנו לחשוב על מה שאנחנו אומרות. מובן שאפשר לספר על משהו טוב שקורה לנו, אבל את הדברים החשובים מוטב לשמור לקרובים ביותר — להורים, לבעל — ולא לפטפט עליהם. להימנע מקנאה ככל שנוכל, ולהימנע מפרסום ככל האפשר. מובן שאין לחשוד בכל המכרים ב״עין הרע״, מה גם שהיא אינה משפיעה על מי שאינו מאמין בה, ובכל זאת התורה אינה כותבת דבר לשווא.
אני מאחלת מכל הלב שכל חייכן, יקירותיי, יהיו מלאים רק בטוב!
תרגום ועיבוד: הגב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה