הדסה שוולב
«שלום, חוי! מדברת גברת כהן, אמא של ליבי.»
חוי עצרה את נשימתה ואף הסמיקה מרוב התרגשות.
«באת אלינו אתמול ושאלת אם אני רוצה לשלוח את בתי בת הארבע לקבוצת הקיץ שלך לפעילויות מחוץ למסגרת בית הספר, זוכרת?»
בוודאי, ברור שהיא זוכרת! לחוי ימלאו שתים עשרה השנה, והיא כבר מזמן חלמה לארגן קבוצת קיץ לילדי השכנים. כבר זמן רב התקשתה להתרכז בדבר מלבד מיליון הרעיונות והתוכניות המעניינות לתכנון הזמן: ציור, שירים, משחקים ופרסים. אבל כמובן, בראש ובראשונה הקבוצה שלה זקוקה למשתתפים…
בשבוע שעבר הכינה מודעות יפות וצבעה אותן בטושים בצבעים עזים, ולאחר מכן תלתה אותן בכל התחנות ועל כל הבתים בשכונה. שלוש אמהות התקשרו ורשמו את ילדיהן, אבל המספר הזה היה רחוק מאוד ממספר הילדות שהקבוצה נועדה להן מלכתחילה. אז החליטה חוי לפרסם אותה פשוט באמצעות דפיקה על דלתות השכנים.
«זה רעיון טוב מאוד», אמרה אחת השכנות בחיוך, «אבל אני לא בטוחה שמועדי הקבוצה שלך לא חופפים למועדי הנסיעה שלנו… את יודעת, אדבר על זה עם בעלי ואחזור אלייך בטלפון».
חוי ציירה סימן שאלה גדול ליד שמה של ליבי כהן, וקיוותה שגם אם אמא של ליבי תחליט שלא לשלוח אותה, תימצא ילדה אחרת שתבוא במקומה.
עכשיו, כשאמא של ליבי כהן התקשרה אליה, לא פלא שחוי התרגשה כל כך – אולי אמא של ליבי בכל זאת החליטה לרשום את בתה?
«חוי, תודה לך», נשמע קולה הנעים של גברת כהן בשפופרת, «אני בטוחה שהקבוצה שלך תהיה מיוחדת מאוד, אבל לצערי הפעילות שלה חופפת למועד הנסיעה שלנו. צר לי מאוד שליבי לא תוכל להצטרף אליכן, ובכל מקרה אני מאחלת לך הצלחה. ואל תשכחי להתקשר אלינו בשנה הבאה!»
חוי נפרדה ממנה והניחה את השפופרת. כמובן, היא הייתה מעט מאוכזבת, אבל למרות זאת הייתה במצב רוח מצוין.
«מי התקשרה?» שאלה אמא. היא הייתה נלהבת ממיזם קבוצת הקיץ לא פחות מחוי, כל הזמן מצאה בשבילה רעיונות מעניינים, עזרה בעצות, וכמובן, התפללה להצלחה לא פחות מבתה.
«זו הייתה השכנה שלנו, גברת כהן», השיבה חוי, «היא התקשרה להודיע שהשנה לא תוכל לשלוח את ליבי לקבוצה שלי».
«באמת?» התפלאה אמא, «לפי הפנים שלך אפשר לחשוב שקיבלת תשובה חיובית!»
חוי הסבירה: «את יודעת, אמא, כשאמהות אחרות מתקשרות אליי בנוגע לקבוצת הקיץ, בדרך כלל הן מתקשרות לומר שחשבו על כך והחליטו שיהיה טוב לבתן הקטנה שם, ושהן צריכות לרשום אותה. אבל גברת כהן, כפי שאת רואה, אינה זקוקה לקבוצה שלי, ובכל זאת היא התקשרה אליי, והיה לי נעים מאוד לשוחח איתה».
אמא לא יכלה שלא להבחין בברק שבעיניה של חוי, ושוב התפעלה משכנתה, גברת כהן.
«את יודעת, אמא, היא אמרה לי שדיברה על כך עם בעלה, ובסך הכול הרעיון מצא חן בעיניהם. היא מצאה זמן להתקשר אליי ולהודיע לי על החלטתה, כדי שלא אתייסר מחוסר הוודאות ואחכה זמן רב מדי, ומלבד זאת, היה לי נעים שהיא הודתה לי על שפניתי אליה».
כעבור כמה ימים פגשה אמה של חוי את גברת כהן בתחנת האוטובוס, ולא יכלה שלא להביע בפניה את התפעלותה: «כמה יפה היה מצדך להתקשר לחוי שלי. זה עזר לה להרגיש בוגרת וחשובה».
אמא של ליבי רק התפלאה: «מה יש לדבר? למה שלא אתקשר? בעיניי, כל אדם צריך לקיים את מה שהוא מבטיח, וכמובן, לא יכולתי שלא להודות לה על כל מאמציה לארגן את הקבוצה».
האוטובוס איחר, והנשים התיישבו על הספסל כדי להמשיך בשיחתן הנעימה. «בעלי אוהב לחזור לעיתים קרובות על דברי הרב יעקב קמנצקי: “אין שום הבדל בין נשמתו של אדם מבוגר לנשמתו של ילד – לא באיכות ולא בגודל”». גברת כהן חייכה שוב: «העובדה שחוי עדיין ילדה - אינה סיבה להתייחס אליה בפחות כבוד».
דבריה של גברת כהן לא יצאו מראשה של אמה של חוי במשך היום כולו. בעבר לא הרבתה לחשוב על כך שהציווי «לא תשנא את רעך» אינו נוגע רק למבוגרים.
אסור לגרום כאב לילדים! אנו חייבים להתייחס אליהם בכבוד ובתשומת הלב הראויים. מילים שליליות – כאלה שעלולות לפגוע, להכאיב, להשפיל, להפחיד – אסורות מלכתחילה! ואין שום חשיבות לזהותו של מי שאנו פונים אליו – לא לגילו, לא לקרבה המשפחתית ולא להשכלתו.
עלינו להשתדל להימנע מהערות כגון: «תראו את חיים! חה־חה, הוא שוב לבש את הפיג׳מה על הצד ההפוך!», או «אם לא תשתוק מיד, אתן לך מכה כואבת, ולפחות תהיה לך סיבה לבכות». עוד דוגמה למילים הרסניות: «נו, תראה מה הבאת מהחנות! למה בכל פעם אתה מצליח לקנות משהו אחר לגמרי ממה שצריך?»
בואו פשוט נזכור את הפוטנציאל העצום הטמון בכל אמירה שלנו, ואת חובתנו לבחור בקפידה את מילותינו. שקלו כל מילה לפני שהיא יוצאת מן הפה: האם תהיה יהלום נוצץ או סכין חדה.
תרגום – א. שוואלב. על פי חומרים מתוך גיליון «משמרת השלום»