הרבנית חוה קופרמן
ושוב אנו חוזרים אל שמואל.
בראש ובראשונה הוא מזכיר ליהודים את תולדותיהם ובחסותו של מי הם היו.
«ה', ...העמיד (עליכם) את משה ואת אהרן ו...העלה את אבותיכם מארץ מצרים! ...ואשפטה אתכם לפני ה' על כל חסדיו שעשה עמכם ועם אבותיכם» (12:6-7) כשמצבכם היה קשה, אומר שמואל, הקב״ה שלח לכם שופטים שתמיד הצילו אתכם, אבל כשנוצרו לכם עכשיו בעיות, לא רציתם שופט, רציתם מלך.
אבל מה היה רע לכם כאשר השופטים הצילו אתכם? שמואל מזכיר: תחילה משה ואהרן, אחר כך ירובעל, בדן ויפתח, ושמואל — «באמצעותם הציל אתכם ה' מיד אויביכם מסביב, וישבתם לבטח» (12:11).
מעניין ששמואל מדבר על עצמו בגוף שלישי. מדוע? משום שכאשר נביא מתנבא, הוא אינו מודע לעצמו לגמרי; הוא כמו כלי להעברת מידע, הוא מעביר את דברי הקב״ה. (כך היה אצל כל הנביאים, חוץ ממשה וישעיהו, שהיו מודעים לעצמם. כך ששמואל בכל זאת לא הגיע לגמרי למדרגה שבה היה משה).
המסורת שבעל פה ורש״י מביאים שהפחות מוערך מבין השופטים היה יפתח; ואילו שמואל נחשב למוערך ביותר. לאחר שהזכיר פעמיים את משה ואהרן, שמואל מביא בפסוק 11 את שמות השופטים שליוו את העם לאורך ההיסטוריה שלאחר מכן. בהסתמך על סימנים מיוחדים ועל פסיקים, המסורת שבעל פה משייכת את משה, אהרן ושמואל לקבוצת שופטים אחת, ואת ירובעל, בדן ויפתח לקבוצה אחרת. השופטים בשתי הקבוצות «מקבילים». כלומר, ירובעל «מקביל» למשה, בדן «מקביל» לאהרן, ויפתח — לשמואל. מכאן בא הביטוי שיפתח בדורו כשמואל בדורו. והמסקנה היא שיש להתייחס לכל מנהיג כאילו הוא נמצא במדרגה הגבוהה ביותר.
שמואל מוכיח את היהודים על כך שהעדיפו מלך על פני משפטו של אלוקים. ועוד בעיתוי לא מתאים! ובכל זאת — המעשה נעשה, הבחירה נעשתה: «ועתה הנה המלך אשר בחרתם, אשר ביקשתם; והנה העמיד ה' עליכם מלך. אם תיראו את ה' ותעבדו אותו ותשמעו בקולו ולא תמרו את מצוות ה', גם אתם וגם המלך שעליכם תלכו אחר ה', אלוקיכם. ואם לא תשמעו, …תהיה יד ה' נגדכם ונגד אבותיכם» (12:13-15). כך, אומר שמואל, התרחקות מן הקב״ה תגרור עונש לא רק לחיים כעת, אלא גם לאבותיהם. מכאן אנו לומדים שלאבותינו בעולם הנשמות רע כאשר אנו עושים מעשים שאינם ראויים.
האירועים המתוארים מתרחשים בזמן קציר החיטים (בשבועות), כאשר בארץ ישראל כבר לא יורדים גשמים.
גשם בזמן הזה היה מאיים להרוס את יבולם של האנשים. וכדי שהעם יבין איזו טעות עשה כשדרש מלך בעיתוי לא מתאים, שמואל אומר: עכשיו אבקש מאלוקים סופת רעמים, ותהיה סופת רעמים. ואכן כך קורה: מתחיל גשם זלעפות נורא, רעמים וברקים; העם מבוהל, והאנשים מבקשים: התפלל בעדנו כדי שלא נמות, אנו מבינים שנהגנו שלא כראוי כשביקשנו לנו מלך. שמואל זעק אל הקב״ה, והגשם פסק.
מכאן אנו מסיקים: אם מבקשים מכם סליחה על פגיעה או על מעשה לא ראוי, עליכם לסלוח ואף להתפלל בעד מי שפגע בכם.
אבל מדוע הגשם משמש סמל למשהו נורא? בארץ ישראל גשם הוא ברכה, גשם הוא חיים, ועכשיו אנו מבקשים אותו. ואולם, אם הגשם בא בזמן הלא מתאים, הוא מביא מוות.
כך היה גם עם המלך הראשון, שביקשו לקבלו שלא בעתו. והרי דוד המלך נולד בשבועות!
ולבסוף אמר שמואל: «...אל תיראו, אף שעשיתם את כל הרעה הזאת, אך אל תסורו מאחרי ה' ועבדו את ה' בכל לבבכם… ה' לא ייטוש את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם. ואשר לי, חלילה לי לחטוא לה' בכך שאחדל להתפלל בעדכם; יראו את ה' ועבדו אותו באמת, בכל לבבכם, כי ראו כמה הרבה עשה למענכם. אבל אם תעשו רע, גם אתם וגם מלככם תיספו» (שמואל I, 12: 20-25).