היום אני רוצה לדבר על… נדנדה. כן, על נדנדה, ולא — לא נחזור לילדות.
כשאני מדמיינת את עצמי על נדנדה, זה כמובן רחוק מן המציאות (אלא אם כן יתקינו בגני השעשועים נדנדות המיועדות למשקל של 60-120 ק״ג). לכן, אם אני באמת רוצה להתנדנד, זה קורה לרוב בסופי שבוע, בצימר שכור, שבו עומדת על הדשא ״נדנדה למבוגרים״ רחבה. כאן אני בטוחה שהנדנדה תישא עוד שתיים כמוני.
אבל לא על כך אני מדברת היום. הנדנדה משרה עליי ביטחון במובן מסוים. כעת אסביר מדוע. בצעירותי, באירופה, היינו הולכים ללונה פארק ורוכבים ב״רכבת הרים״. לא פחדתי, אפילו נהניתי מכך — צרחנו, שחררנו את הידיים. אבל ידעתי שאני חגורה היטב בחגורות בטיחות, ושאם לא יקרה משהו בלתי צפוי, המתקן יעמוד בעומס הזה — אין סיכוי ליפול, גם כשמתהפכים עם הראש למטה.
אבל גם עכשיו אני מדמיינת את עצמי על נדנדה, רק מסוג אחר. כאשר אירועים מסוימים, ניסיונות מסוימים, שומטים את הקרקע מתחת לרגליי, ואני מרגישה שאני מתחילה להתנדנד, כמו על נדנדה. כדי לא לחוש חוסר ביטחון, אני מדמיינת שחוטים קשורים אל ה״נדנדה״ הזאת מלמעלה. והחוטים האלה מגיעים היישר אל הקב״ה. ולכן, לא משנה מה קורה למטה, יש בי ביטחון שמלמעלה מחזיקים אותי חזק־חזק.
אי אפשר ליפול כשהקב״ה עצמו מחזיק אותך.
בפרשת נח מספר המדרש כיצד הושלך אברהם אבינו לכבשן האש. הוא לא רצה להשתחוות לא לאש, לא למים ולא לשום סוג של עבודה זרה. לשאלתו של המלך נמרוד למי הוא כן משתחווה, השיב אברהם: לקב״ה. והוא הושלך לכבשן. עם אברהם היה גם אחיו הרן, שאותו שאל נמרוד את אותה שאלה. הרן רצה לראות מה יקרה לאברהם לפני שישיב. אם יישרף — אז הרן בעד האלילים, ואם יישאר בחיים — אז בעד האלוקים. אמונה כזאת על תנאי. כשראה שאברהם מטייל בכבשן כאילו היה בכרי הדשא של האלפים, ומתפעל מן הנוף, החליט שגם הוא יוכל לעשות זאת. חכמינו אומרים: כשהרן אמר שגם הוא מוכן לניסיון, השליכו אותו לכבשן, אך הוא נשרף עוד לפני שהגיע אליו. יהודי בעולם הזה צריך להיות מחובר לקב״ה ללא שום תנאים. אמונה ״על תנאי״ אינה יכולה להציל בדרך נס מן הניסיון.
באמצעות הניסיונות שבחיינו הקב״ה כביכול ״מקיש״ על האדם. למען האמת, אני משווה זאת לתופעה אחת שאיני מצליחה להבין, למרות כל התארים האקדמיים שלי. כשרוצים לדעת אם אבטיח טוב, מתוק ובשל דיו, מקישים עליו ומקשיבים לצליל. זה מזכיר במקצת את האופן שבו הקב״ה מקיש עלינו באמצעות ניסיונות, ובודק עד כמה אנחנו טובים.
אני רוצה לספר סיפור שקראתי פעם. הוא עוסק במה שקרה בבית חב״ד במומבאי בשנת 2008. אמו של אחד ממשגיחי הכשרות (מפקח על הכשרות), שנהרג בפיגוע ההוא, השיבה לשאלה כיצד היא נותרת נאמנה לקב״ה למרות האירוע הזה.
היא סיפרה: ״אני רוצה לומר שבני כלל לא היה אמור להיות אז בבית חב״ד. הוא וחברו היו בבית מלון, ומלכתחילה לא תכננו לבקר בבית חב״ד. הם היו עייפים מאוד והתכוונו ללכת לישון, ותכננו ללמוד במטוס. אבל אז אמר החבר: ׳לא, תשמע, חבל להחמיץ הזדמנות כזאת: יש כאן בית חב״ד, בוא נלך לשם, נלמד, ואחר כך נשלים שעות שינה במטוס׳. הם סיכמו מחדש עם נהג המונית שיאסוף אותם לא מבית המלון אלא מבית חב״ד. כשהגיע בשעה שנקבעה, הם כבר היו מתים. אני לא מבינה״, אומרת אמו של המשגיח, ״האם יש משהו המכוון מן השמים באופן ברור יותר מן האירועים האלה?!״
דבריה הם אותו צליל צלול שמפיק האבטיח, המעיד על בשלותו. זהו אותו הד של אמונה שהקב״ה רוצה לשמוע מאיתנו בכל ניסיון.
דוד המלך אומר בתהילים (92: 2,3): ״טוב להודות לה׳ ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״. בבוקר, כשהכול נראה בבירור, אנו מודים לקב״ה על חסדו. ואילו בלילה, כשבחושך אורבות סכנות, אנו חשים אי־נוחות. איננו רואים ואיננו מבינים מה מתרחש — ואז אנו זקוקים לאמונה שלנו שגם בתוך הניסיונות הוא רוצה בטובתנו, הוא איתנו.
אם נאחז בחוזקה בחוטי האמונה, שום תנודה לא תשמוט את ה״נדנדה״ מתחת לרגלינו. רק אז נקבל דרך החוטים האלה ישועה, נקבל כוחות נפש להתמודד עם הניסיונות האלה.
כבר דיברנו על נח. הקב״ה אומר לנח: היכנס לתיבה (תיבה). הבעל שם טוב מפרש את הדברים כך: תיבה היא גם מילה, מילה של תפילה. כשקשה, כשאת שרויה בחושך, דמייני שאת קשורה לקב״ה בחוטים חזקים, בחבלים, ולא תיפלי. אבל השתמשי במילות תפילה ובקשה כדי לקבל ממנו כוחות נפש, כדי להתמודד עם החושך, כדי להתמודד עם הניסיונות.