לאה גיטל שוכמן
חברים יקרים!
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור ששמעתי לפני כחמש שנים, ומאז אני נזכרת בו בכל חנוכה. לצערי, איני זוכרת את הפרטים, ולכן, אם מישהו מכיר אותם ביתר דיוק, ובייחוד את שם המספר ואת שם הרב שעליו מסופר, אשמח לשמוע.
זהו סיפורו של יהודי שעבר את השואה — ונשאר יהודי.
"כמו רבים אחרים, מצאתי את עצמי במקום הנורא ביותר בעולם באותה תקופה — באושוויץ. המטרה העיקרית הייתה לשרוד. פשוט להישאר בחיים. למען המטרה הזאת אנשים היו מוכנים לעשות הכול — לבגוד, להרוג…
כבר מזמן, עוד לפני המלחמה, החלו להתעורר בי ספקות באמונה. ואחרי מה שראיתי כאן, הם התחזקו עוד יותר. האם ה׳ בכלל קיים, אם אנשים חדלו להיות בני אדם ומתנהגים גרוע יותר מחיות פרא?
אחד המראות המחרידים ביותר שאני זוכר היה חלוקת המרגרינה. פעם בשבוע הגיע לצריף שלנו איש אס־אס וחילק קוביות קטנות של מרגרינה. אבל איך הוא עשה זאת? בדרך פשיסטית. מתוך רצון להפיק מכך הנאה מרבית. האנשים התאספו וניגשו אליו, והוא פשוט זרק את החתיכות אל תוך ההמון. החלה תגרה נוראה. אנשים התקוטטו והכו זה את זה עד זוב דם כדי להשיג את חתיכת המרגרינה הזאת. הם איבדו לגמרי את צלם האנוש שלהם. והגרמני עמד וחייך חיוך לעגני רחב, כאילו אמר: הנה ההוכחה שהיהודים הם בני אדם מדרגה שנייה. הם בכלל אינם בני אדם. אחר כך הוא זרק עוד חתיכה, ועוד אחת… הכול התחיל מחדש. בני המזל שהצליחו להשיג את המרגרינה הזאת היו בולעים מיד את שללם או בורחים לאיזו פינה כדי ליהנות ממנו לבדם… אפשר היה להבין אותם; לפעמים חתיכת מרגרינה כזאת הצילה חיים. אבל אני לא השתתפתי בזה. העדפתי להסתפק בקרומים יבשים של לחם מעופש, ובלבד שאשמור לעצמי ולו טיפה של כבוד אנושי.
מלבדי היה עוד אדם אחד שמעולם לא השתתף בקטטות האלה. הוא היה רב. הוא היה אדם מופלא. אם כל האחרים כבר ירדו אל מתחת לרמה אנושית, הוא היה הרבה מעליה. רזה ותשוש כמו כולם, הוא תמיד מצא את הכוח לחייך לאחד, לעודד אחר במילה טובה, ללטף את ידו של שלישי. אם ראה שמישהו פשוט עומד למות מרעב, הוא חלק איתו בלי היסוס את מנת הלחם הזעומה שלו. נדמה היה שלו עצמו די בכמה פירורים ביום. כשכל האחרים, אחרי העבודה הקשה, התמוטטו מעייפות ונרדמו, הוא היה מתיישב ומתחיל ללמוד בקול שכמעט לא נשמע, כדי שלא להפריע לאחרים. כששאלתי אותו לפעמים מה נותן לו כוח לחיות כאילו מחוץ למציאות הנוראה הזאת, בניגוד לכל חוקי הטבע, הוא השיב בכל פעם: "התורה, בני, רק התורה. רק האמונה שה׳ איתי ולעולם לא יעזוב אותי…" בזכותו עוד הצלחתי איכשהו להחזיק מעמד. אם יש מלאכים כאלה בדמות אדם, סימן שבאמת יש משהו בתורה. סימן שה׳ באמת קיים. אחרת פשוט לא היו אנשים כאלה…
יום אחד נפתחה דלת הצריף, ונכנס איש אס־אס עם חבילת מרגרינה בידיו. כרגיל, הוא חייך את חיוכו המבחיל, מצפה בהנאה ל״מופע״ שעמד לפניו. כולם קמו והצטופפו סביבו. ואילו אני, כרגיל, התרחקתי, כדי שלפחות לא אהיה סמוך לידיים ולרגליים המתנופפות.
ופתאום… לא האמנתי למראה עיניי: גם הרב היה בתוך ההמון! כשהגרמני התחיל לזרוק את החתיכות האלה, הוא הסתער, כמו כל האחרים, בניסיון לתפוס אחת מהן. הפניתי את ראשי, לא מסוגל להסתכל על זה. הרגשתי שהעולם קורס. אם כך, האדם הוא בעצם חיה, וכל גבורתו של הרב הייתה רק הצגה. והנה עכשיו הוא ירד מהבמה והראה מה באמת יש בתוכו. אם אפילו הרב נפל בשבי האינסטינקטים החייתיים, אין עוד בשביל מה לחיות.
בינתיים איש האס־אס סיים את הבידור השבועי שלו והלך. האנשים החלו להתפזר לאט למקומותיהם, בגניחות ובאנחות. מוכה ומגואל בדם, הרב נעמד במרכז הצריף ובידיו חתיכת המרגרינה הנכספת.