הרבנית ימימה מזרחי
המתנה שלי לכן לחנוכה — סגולות חכמינו לכל יום מימי החג:
ביום הראשון אנחנו מדליקים נר אחד ומברכים על הדלקת הנרות. בסיום האשכנזים אומרים «נר של חנוכה». צריך להשתדל שבברכה יהיו 13 מילים, כלומר לומר או «נר חנוכה» או «נר שלחנוכה», כך ש«שלחנוכה» יישמע כמילה אחת. שלוש עשרה המילים הן כנגד 13 מידות הרחמים, 13 צינורות הברכה היורדים אלינו מלמעלה.
חכמינו אומרים שהדלקת נרות חנוכה היא המצווה היחידה שיש לה הסבר ממש בתוך הנוסח: «הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד». חנוכה הוא חג של חינוך, של חינוך. ומכאן אנחנו לומדים שהסברים חשובים, ואנחנו לפעמים שוכחים לתת לילדים את ההסברים הבסיסיים ביותר. קורה שלמתבגרים חסר הידע הפשוט ביותר על הקב״ה — והם מפחדים לשאול…
«שהחיינו». «נתת לנו לחיות, להמשיך להתקיים ולהגיע ליום הזה». נשארנו בחיים! והרי כמה אנשים עוד הדליקו נרות בשנה שעברה, ועכשיו אינם. «התקיימנו» — זה על אוכל ורווחה כלכלית. «הגענו» (וְהִגִּיעָנוּ — מן המילה מגע — מגע) — זה על מגע, על אנשים שיכולנו לחבק עד לא מזמן. הרב בן ציון מוצפי אמר שמראשי התיבות של שלוש המילים האלה נוצרת המילה חוקה, חוק. שלוש המילים האלה, כמו שלוש ברכות, יתקיימו כחוק בביתנו שנה אחר שנה: חיינו, התקיימנו, הגענו.
כשאתן מדליקות את הנר הראשון,
חשבו על כל מי שבודדים, שעדיין לא מצאו את הזיווג שלהם — והתפללו למענם. כל בחורה בודדה יכולה לבקש לשנה הבאה את «פתח הבית» שלה, פתח דלת משלה, בית משלה, משפחה משלה.
כשאתן מדליקות את הנר השני,
בקשו על חיי הנישואין שלכן. אנחנו יחד, ואנחנו שונים. וזו ברכה. הייתה לי «ילדות קשה». אבי היה בן למשפחה שווייצרית, ואמי מקזבלנקה שבמרוקו. סבתי מסעודה לא ידעה קרוא וכתוב — ולימדה אותי לקרוץ עוגיות מבצק. סבתי השנייה, שרה רוטשילד, הייתה חכמה מאוד, קראה הרבה, לימדה תורה, וספרים שלה יצאו לאור. ואני הייתי כל הזמן ביניהן — בין היקים (כך מכנים יוצאי קהילות גרמניה ושווייץ) ובין «הפלפל החריף» (כך מכנים יוצאי הקהילות הספרדיות). מעולם לא הרגשתי שייכת לגמרי לאף אחד מהצדדים, וזה הפך אותי לרגישה מאוד ולמי שמבינה כל חברה. שונה — אין פירושו רע. צריך לראות את האחר לאור תכונותיו הטובות.
הנר השלישי — זה קשור לילדים.
כמו שסבתי המרוקאית הייתה אומרת, «הילדים יוציאו לכן את האוזניים דרך העיניים». בהסתמך על הרב מוצפי, נאמר כך: יועצת אחת לחינוך ילדים תגיד לכן שצריך «יד ברזל», אחרת — «לנהוג ברכות», אחת תאמר: «אל תשימי לב», אחרת: «תענישי». ושום דבר לא מצליח. בימינו, ברגע שאמהות רואות ילדים שרבים — הן רצות להפריד ביניהם. אבל כך הילד לא לומד להשלים! שיריבו, שיתקוטטו, אבל כך ילמדו לבקש סליחה. הרב מוצפי אומר: את לא קוסמת. כל ילד שונה, אי אפשר לתת לכולם באותו זמן כך שאף אחד לא ייפגע. אבל יש סגולה אחת: להתפלל על הילדים בנר השלישי. זה עובד.
בערב שבת, כשמדליקים את נרות החנוכה ואת נרות השבת — זה הזמן להתפלל על נישואי הילדים:
שמחם בבניין שלם, «שמח אותם בבית מלא (שלם)». ה«שפת אמת» אומר שבשבת חנוכה צריך לומר את הפסוק «סמכוני באשישות» (שיר השירים, 2:5): «סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני». אשישות — זו פעמיים אש, שתי להבות: נרות שבת ונרות חנוכה, שיכולים לרפא אותנו.
הנר הרביעי —
זהו נר האימהות בהיבט של הטיפול. וכאן יש שתי אפשרויות: או שהאישה מטפלת בילדיה (נשארת בגבולות 4 אמות), או שהיא יוצאת «לעולם» — לכל 4 רוחות השמיים. אצל כל אישה מתחולל המאבק הפנימי הזה. וכל אחת מיטלטלת בין האחד לשני. מצד אחד, מתחשק להיות בבית, להאכיל את הילדים באוכל ביתי, לעשות דברים יחד איתם. אבל אחרי שעתיים מתחשק לברוח מהם, לעסוק בעניינייך, להסתכל על אנשים בלי להרכין את הראש… בנר הרביעי מבקשים איזון, הרמוניה בין שני ההיבטים הנשיים האלה.
חמישה נרות —
זה הזמן שבו יש יותר נרות דולקים מאשר חושך. זה הזמן לבקש אופטימיות, יחס חיובי לחיים. וגם — חומש, חמשת חומשי התורה: אפשר לבקש רצון ואהבה ללימוד התורה.
היום השישי —
שישה סדרי משנה. המשנה היא האמנות של הסקת הלכות. כאן אפשר לבקש על אמנות, על היכולות שלכן, על הכישרונות של הילדים.
הנר השביעי —
קודם כול, בקשו על בית המקדש, שבו הייתה מנורה בעלת שבעה נרות. ובקשו שבתות שמחות.
הנר השמיני...
שמונה הוא מספר שמעבר להבנתנו, מעבר לטבע. ביום הזה מתקבלות כל התפילות. כל יום בחנוכה הוא יומו של אחד מנשיאי השבטים (שהקריבו קורבנות). היום השמיני הוא יומו של אפרים, שהיה האח הצעיר, אך קיבל את ברכת הבכור (מפני שסבו שיכל את ידיו). זהו יום שבו הקטן יכול לקבל הרבה. ביום הזה, «זאת חנוכה», מתפללים על חשוכי ילדים ואומרים פסוק מתהילים (80:14,15): «אלוקים צבאות! שוב נא, הבט משמים וראה, ופקוד גפן זאת». בייחוד מבקשים בן, מפני שהיוונים אסרו 3 דברים: ראש חודש (תחילת החודש), שבת, מילה (ברית מילה). בכל חנוכה יש בהכרח ראש חודש ושבת. ועל ברית מילה מתפללים ביום השמיני. הרבי מרוז׳ין אומר שביום השמיני של חנוכה אדם יכול להשיג בתפילתו את מה שלא הצליח להשיג בתפילת «נעילה» ביום כיפור!
וסגולה של החתם סופר, ששמעתי עליה רבות:
לעמוד מול הנרות ביום האחרון ולבכות כך שלא ניתן להבחין כמה נרות דולקים — ולבקש ישועה.
עוד סגולה נפלאה:
מיד אחרי הדלקת הנרות לומר פסוק מתהילים (90:17): «ויהי נועם ה׳ אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו». ואחר כך את כל פרק 91 בתהילים — לחזור 7 פעמים. הרבי מסלונים מסביר שבדרך כלל אנו אומרים את הפסוק הזה לפני קיום מצווה. וכאן אנחנו רוצים להפך — מקץ — להתחיל מהסוף, התחלה חדשה, ולכן אומרים אותו אחרי המצווה.
אביו של הרמב״ם אמר שאכילת סופגניות מטוגנות בשמן בשם ספינג׳ היא סגולה לפרנסה בשפע במשך כל השנה.
מהו ספינג׳? יש לו תכונה: כשהוא מטוגן לגמרי בשמן עמוק — הוא מתהפך. כך גם את: כשאת מרגישה «מוכנה» — יבוא מהפך לטובה.
לתת לילדים דמי חנוכה.
אנחנו חושבות בכל פעם: ומה אם הוא לא אחראי מספיק, יאבד את הכסף, יבזבז אותו על שטויות! תנו בלי לחשוב פעמיים, ואז גם הקב״ה ייתן לנו, למרות חוסר האחריות שלנו.
הנר דומה לחולם (וֹ — הכתיב המלא של חולם הוא האות «וי״ו», בניקוד «אוֹ»). מול הנרות אפשר לשבת ולחלום (חלום — משאלה). אפשר לחלום על הדברים הנחשקים ביותר ועל מה שאינו ניתן להגשמה — ותראי זאת בעינייך. הרב זקס אומר על כך שיש מילה אחת שבתנ״ך היא לעיתים קרובות שלילית: ויהי — «והיה». המילה הזאת מציינת מהלך פסיבי של האירועים; אנחנו לא משנים בהם דבר. הפסיקי להיות אישה של ויהי, שמתבוננת באופן פסיבי בכל מה שקורה סביבה. היי אישה — יהי, לו יהי (שיתגשם, הגימטרייה של לו היא 36, כמספר נרות החנוכה), והנר יישאר האות וי״ו.
הכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקאיה