בתיה ציבוקמאכר
גוף ונשמה
היהדות דוחה את שני הקצוות — מצד אחד, את ההפקרות המינית המתועבת של פולחני האלילים הקדומים ביותר, ומצד אחר, את הדוקטרינה הנוצרית בדבר החטא הרובץ מלכתחילה על היחסים האינטימיים בין המינים, ועימה גם את תפיסת הנישואין הנוצרית.
גילוי עריות (יחסי מין בין קרובי משפחה והפקרות מינית) נמנה עם שלוש העבירות החמורות שיש להימנע מהן אפילו במחיר חייו של האדם, בהתאם לכלל: «ייהרג ואל יעבור!». ואולם רק צורות הפעילות המינית האסורות על פי התורה נחשבות לחטא ולתועבה, ואילו יחס שלילי לקרבה אינטימית בכלל אינו מאפיין את היהדות כלל. «הנשמה (ניתנה) על ידך והגוף — שלך», ולכן אין שום סיבה לבוז לצורכי הגוף, בתנאי שדואגים בלי הפסק לצורכי הנשמה.
הקבלה מלמדת שהשכינה (הנוכחות האלוהית) שורה בבית רק כאשר האדם החי בו נשוי ומקיים יחסי אישות עם אשתו (זוהר, בראשית, 1:122א)
מצוות «פרו ורבו!» היא הראשונה במצוות שניתנו לאדם. כמובן, אין ספק שהתפקוד המיני הוא תפקוד פיזיולוגי טבעי, המודיע על קיומו בעוצמה כה רבה, עד שאין אדם הנמלט מפיתוייו. ואולם, מצד אחר, באמצעותו הבורא מיישב את העולם, ורצונו האלוהי מתגשם בו. דבר זה מרומם ומקדש את תחום המיניות.
מלבד זאת, יש בקרבה האינטימית ובשותפות שבין בני הזוג דבר החורג מדרישות המשך הדורות. בתיאור הראשון משני תיאורי בריאת האדם שבתורה, שבו הוא מוצג כברייה הקשורה לטבע קשר בל יינתק, הבורא מצווה עליו לפרות ולרבות, למלא את כל הארץ ולכבוש אותה, כדי לשלוט בכל ברואי הארץ — היצר המיני והשאיפה לשלטון, הטבועים בו מראשיתו, מסייעים לאדם לקיים את הציוויים הללו (ראו בראשית 1:26-28).
ואולם בתיאור השני, המפורט יותר, של בריאת האדם, העוסק במהותו המוסרית, אין אפילו אזכור של הציווי לפרות ולרבות, ובמקומו אנו מוצאים את המילים: «ויאמר ה' אלוהים: לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר כנגדו» (בראשית 2:18). ובהמשך: «על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד» (בראשית 2:24). האהבה ההדדית בין הבעל לאישה, שותפותם באהבה, היא מטרה בפני עצמה, מידה טובה ונעלה שהבורא ציווה עליה וקידש אותה. «לא טוב היות האדם לבדו» — מילים אלה פירושן שהיכולת לעשות טוב, הטבועה באדם, אינה יכולה להתממש אם אין לו בת זוג, שותפה שעליה יוכל להרעיף את אהבתו נטולת האנוכיות.
ההשקפה היהודית על סוגיות המיניות באה לידי ביטוי בהלכה בצורה משכנעת וחד־משמעית ביותר. למשל, יחסה הבלתי מתפשר של היהדות לניאוף ידוע היטב, והוא מבטא סלידה מכל יחסי המין האסורים על פי ההלכה.
היכולת להתגבר על הפיתויים שמוליד היצר — והיהדות תמיד הייתה מציאותית מאוד בהערכת הנזק שתאוות המין עלולה להסב לאדם — אינה אלא ביטוי של קדושה. הקטע בתורה שבו מובאת רשימת יחסי המין האסורים נקרא בבית הכנסת בתפילת מנחה של יום הכיפורים, יום של קדושה עליונה, שכן שמירת האיסורים הללו מביאה את האדם להתעלות מוסרית ולקדושה. בה בעת, כפי שכבר נאמר לעיל, ההלכה היהודית לא רק מתירה יחסי מין בגבולות המותר, אלא גם מעודדת אותם. הזכות לקיימם נחשבת לזכותה החוקית של האישה, שחשיבותה אינה פחותה מזכותה לקבל מזון ובגדים, שהבעל חייב לספק לה. גישה זו ליחסים בין המינים מכירה בערכם בפני עצמם, בלי תלות בשאלת המשך הדורות, שחשיבותה אינה נדחקת לשוליים. ההלכה היהודית אינה אוסרת יחסי מין כאשר אין הם מביאים להיריון, למשל בקרב אנשים בגיל מבוגר, גברים שאינם מסוגלים להפרות, נשים שאינן יכולות להרות, וכן בתקופת ההיריון.
במהלך טקס הנישואין, הנערך תחת החופה, אומרים שבע ברכות. באחת מהן מברכים את הבורא על שברא את האדם בצלמו ובדמותו ונתן לו אפשרות להנציח את עצמו בצאצאיו. כפי שנאמר על כך בתורה: «ויברא אלוהים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוהים ויאמר להם: פרו ורבו!» בעובדה שהאדם, שנברא בצלם אלוהים וניחן בנשמה, ניחן גם ביצר מיני ומביא צאצאים לעולם, אין חוסר עקביות, פגם בבריאה או שגגה של הבורא. היהדות אינה מוצאת סתירה שאין להתגבר עליה בין צלם אלוהים שבאדם לבין טבעו המיני, בין הגוף לרוח. אם נשמתו של האדם וטבעו המיני, המשתוקק, נאבקים זה בזה — זוהי סתירה למראית עין בלבד, ולא סתירה מהותית.