ונטהר מטומאתנו…
מי שמכינים את עצמם כך לנישואים ומתאחדים זה עם זה לאחר הטבילה במקווה, שבה האישה מברכת את אלוהים ומודה לו על שקידש אותה — יודעים — וידיעה זו ניתנת להם בצורה סמלית ונשגבת — שיחסיהם הזוגיים מקודשים ומבורכים, שהיחסים האלה טהורים ואין בהם דבר גס; שהיחסים האלה קדושים ואין בהם דבר בלתי צנוע. שמירת כללי טהרת חיי המשפחה משפיעה על הנפש השפעה מטהרת ומאירה. היא מקדשת ומעדנת את יחסם של הבעל והאישה זה לזה, כאילו מי המקווה המטהרים שטפו את מחשבותיהם וטיהרו אותן מכל מה ששקרי ופגום, שנותר מימי הנעורים והיה עלול לערער את אהבתם ואת כבודם ההדדי — הערובה היחידה ליציבות המשפחה. כך המקווה נעשה חוליית קישור קדושה בין המוסר לבין היחסים הזוגיים, המקרבת את הבעל והאישה זה לזה בטהרה וברוך, כדי שאהבתם לא תיפגע מתחושות אשמה ובושה — עקבותיו של המאבק הפנימי הקודם.
שום פילוסופיה של יחסים מיניים, אפילו אם נוסחה בצורה משכנעת ביותר, אינה משתווה לדיני טהרת המשפחה בעומק השפעתה הפסיכולוגית ובעוצמתה. אך רק קיומם המעשי של הדינים האלה יכול להטמיע את השקפת העולם היהודית ואת הערכים שהם חלק בלתי נפרד ממנה בתחום חיים חשוב כל כך, המחייב עדינות.
היטהרות — טקס רוחני מקודש
כדי להעריך כראוי את משמעותם של דיני טהרת המשפחה, חשוב להבין גם מה הם.
ללא דעות קדומות
ראשית, היהדות מתייחסת לאישה בתקופת טומאתה אחרת מתרבויות אחרות, הרואות באישה בתקופה זו מי שנושאת אות קלון ומעוררת בעצמה סלידה. היא הייתה נתונה לנידוי בעל אופי מיסטי, ונאסר עליה לשהות בחברה במשך כל התקופה הזאת.
הרמב״ם הגדול, חכם התלמוד הנודע בן המאה ה־12, פילוסוף ורופא, דחה בתוקף את האמונות התפלות ואת המנהגים של הצאבאים, האמגושים ועמים קדומים אחרים כלפי האישה בתקופת טומאתה, והדגיש את מהותה הרוחנית של תורת היהדות בדבר טהרת המשפחה. למרבה הצער, רבים מבני זמננו מזהים את דיני התורה עם אמונותיהם של בני תרבויות קדומות פרימיטיביות. תפיסות כאלה נובעות מבורות ומחוסר ידיעה מוחלט של ההלכה והמסורת היהודית. משום כך, הם אינם מסוגלים לראות את סוגיית טהרת המשפחה בפרספקטיבה רחבה יותר, מתוך הכרת הסוגיה.
גם בלבול במונחים אחראי לעיוותים המצערים בהבנת המצוות ומשמעותן הפנימית. הבנה שגויה של המונחים «טהרה» ו«טומאה» ושל התארים הנגזרים מהם, «טהור» ו«טמא», מובילה לטעות סמנטית חמורה ביותר ומעניקה להם בעיני רבים משמעות מיסטית ומפחידה, כאילו שוכנת באישה רוח טמאה ויש לגרשה ממנה באמצעות פעולות מאגיות.
אולם ברור שאין זה נכון. על פי תורת היהדות, לא אצל הגבר ולא אצל האישה, כאשר הם «טמאים», חל שינוי כלשהו באופיים או במעלותיהם האישיות. שום תכונה אינה מפחיתה מערכה של האישה או משפילה אותה ביחס לאישה אחרת הנמצאת בתקופת «טהרה».
המושגים «טומאה» ו«טהרה» הם קטגוריות הקשורות לקיום ההלכה היהודית. הם נועדו רק להזכיר ליהודי וליהודייה את כללי ההתנהגות המחייבים אותם בנסיבות מסוימות. יתרה מזו, ההלכה היהודית אינה רואה שום מעלה בכך שמי שהיה «טמא» יחזור להיות «טהור». היא רק קובעת שבתקופת «טומאתו» אסור לו, כפי שכבר הזכרנו, לאכול מן הקודשים, כלומר מן הקורבנות והתרומות, או להיכנס לתחומי המקדש. ואם ההלכה דורשת מן האישה בתקופת טומאתה לקיים טקס היטהרות בעיתו וללא דיחוי, הרי זה רק כדי לחדש את יחסי האישות עם בעלה ללא עיכוב מיותר — כתרומה למימוש אחת ממטרותיהם העיקריות של הנישואים.
טרגדיה סמנטית
קיימת טעות נפוצה מאוד נוספת בנוגע לדיני טהרת המשפחה, שגרמה לאי־שמירתם במשפחות יהודיות רבות. גם טעות זו היא במידה רבה סמנטית, שכן היא נובעת מתרגום שגוי של המילים «טהור» ו«טמא» כ«היגייני» ו«בלתי היגייני». לכן אין פלא שצעירים רבים, שהתחנכו על מושגים מדעיים וטכנולוגיים מודרניים, דוחים את דיני טהרת המשפחה. הישגי התברואה וההיגיינה בעידן ה«נאור» שלנו מרשימים כל כך, עד שהדור הצעיר אינו רואה שום תועלת בקיום הדין העתיק כדי להבטיח את ניקיון גופו.
יש להפנים שדיני טהרת המשפחה אינם בשום אופן הליך היגייני. «טומאה» אינה לכלוך או זוהמה הנשטפים במים: ההיטהרות שציוותה התורה קשורה למניעי הלב.
הדאגה לגוף, להיגיינה ולבריאות הגופנית זוכה להערכה ביהדות. אולם אלו דינים אחרים לגמרי, העומדים בפני עצמם, ואין לערבב בינם לבין דיני טהרת המשפחה, כפי שעושים רבים מתוך בורותם. כך, למשל, הכהן הגדול היה חייב לטבול חמש פעמים במהלך עבודת המקדש ביום הכיפורים. ברור שכל מי שמכיר את עבודת הכהונה במקדש לא יעלה על דעתו שהכהן הגדול צריך להתרחץ חמש פעמים כדי להגיע לניקיון גופני מבחינת ההיגיינה הפשוטה. ברור שמטרת הטבילה אחרת לגמרי ואינה היגיינית כלל. יתרה מזו, ההלכה היהודית דורשת מן האישה ניקיון היגייני מלא לפני הטבילה במקווה.
בהקשר זה יש לציין את ההיבט הרפואי של דיני טהרת המשפחה ביהדות. ידוע ששמירת הדינים האלה מונעת, בין היתר, סוגים מסוימים של סרטן (הקורא יכול למצוא מידע זה בחוברות המוקדשות לנושא). נוסף על האמור, נציין שתקופת ההתרחקות של בני הזוג זה מזה מעניקה להם את המנוחה והשלווה הנחוצות לקביעת מקצב הולם ביחסים האינטימיים. שום הימנעות מרצון אינה יכולה להיות יעילה כל כך ואינה יכולה להבטיח מנוחה מלאה כל כך כמו ההתרחקות שמצווה עליה ההלכה הדתית. אם ההלכה אוסרת על בני הזוג להתקרב זה לזה, איש מהם לא יחשוד באחר שאהבתו נחלשה.
ושוב — חלילה לנו מלחשוב שזו משמעותה של ההלכה, ושבכך היא מתמצה. למכלול דיני טהרת המשפחה יש, מעצם מהותו, משמעות רוחנית ודתית בלבד. ההיבטים הפסיכולוגיים והרפואיים, שהם תוצאה של שמירת ההלכה, אינם אלא תופעות נלוות, ואולם משמעותם העמוקה ביותר של דינים אלה אינה קשורה כלל לפסיכולוגיה, לרפואה, לאנתרופולוגיה או להיגיינה.