צלם אלוהים שבאדם — יצריו
תוקפה הבלתי מעורער של השקפת התורה על היחסים בין המינים מתברר ליהודי וליהודייה רק לאחר הנישואין. עד לאותו יום כה משמעותי בחייהם, נדרשו החתן והכלה, בהסתמך על תחושתם המוסרית, לרסן את חושניותם. ההתמודדות הפנימית של כל אחד מהם הייתה קשה ומתוחה. וכמו בכל מאבק, העוינות הלכה וגברה, בלי קשר לצד שידו הייתה על העליונה: המוסר או היצר הגופני. תחושת האשמה היא אמצעי שבאמצעותו טבעו המוסרי של האדם מבקש לדכא את היצר המיני ושולל ממנו את שמחת הניצחון.
ואולם העימות הזה חולף. בנישואין מגיעים לידי פיוס צלם אלוהים הטבוע באדם והיצר המיני שהבורא העניק לו. בעזרת ה' ובברכתו אמורה להיווצר הרמוניה בין הצד הרוחני והמוסרי של האישיות לבין טבעו החושני והחומרי של האדם, והסתירות שנוצרו ביניהם אמורות להיפתר. חשוב לאין שיעור להגיע לחתונה בטוהר מוסרי ובאיזון פנימי. כל דעה קדומה החודרת לחדר השינה של בני הזוג, כל התייחסות מודעת או לא מודעת למיניות כאל חטא, וכל זיהוי של המשיכה עם תאווה, עלולים רק להפריע לאיחוד ההרמוני של היסוד המוסרי והיסוד הגופני שבאדם, שכן למעשה אין ביצר המיני, כשהוא בא לידי ביטוי בגבולות המותר, שום דבר שיש בו חטא, גנאי או חייתיות ושעלול לעורר באדם תחושת אשמה.
עוד בטרם יהיו השניים ל«בשר אחד», על כל אחד מהם להגיע לשלום עם עצמו. בלעדיו אין סיכויים גדולים לכך ששתי אישיויות נפרדות יגיעו להרמוניה זוגית. עוד לפני הכניסה לברית הנישואין, על כל אחד מהם להשתחרר מן התפיסות המוטעות על הצד הגופני של האהבה, העלולות להיות מכשול בדרך למלאותם ולשלמותם של החיים המשותפים.
וזה בדיוק מה שמושג באמצעות שמירת דיני טהרת המשפחה היהודיים לאורך שנות הנישואין. ואולם תחילה עלינו להסביר בבירור מהי טהרת המשפחה ומה כרוך בה.
מהי טהרת המשפחה?
אחת ממעלותיה של היהדות היא שאין היא רק דת המסתפקת בקביעת עיקרי אמונה דתיים, בטקסים רשמיים ובפולחן פומבי. דיני היהדות מקיפים את כל ההיבטים החשובים בחייו של היהודי — מדאגותיו המעשיות היומיומיות ועד לאופן שבו יש לערוך את שולחנו, ממבנה המדינה ועד ליחסים בין ילדים להוריהם, מההתנהגות בחברה ועד לאופן הלבוש. עיסוק רחב כל כך בסוגיות הוא מעלתה הגדולה ביותר של היהדות, אך — בימינו — גם מכשול, שכן אנשים מתייחסים בחשדנות לכל מה שאינו תואם את התפיסות שכבר הספיקו להתגבש אצלם.
בדיני התורה נאמר רבות על היחסים בין המינים בחיי המשפחה. כמובן, המיניות אינה הגורם היחיד המשפיע על האדם, ואולי אף אינה החשוב שבהם, אך אין ספק בחשיבותה. התעלמות ממנה עלולה להביא לתוצאות חמורות כל כך, עד שההלכה היהודית מתייחסת לגורם זה ברצינות יוצאת דופן.
חלק ניכר מן הספרות התלמודית מוקדש לסוגיית הנישואין. יותר משישית מכלל התלמוד, סדר שלם, מוקדש לסוגיות הנישואין, הגירושין וזכויות האישה. כל תחום בחיי המשפחה, ללא יוצא מן הכלל, הוא נושא לדיון המתאפיין מצד אחד בעדינותו, ומצד אחר — בישירותו העקבית ובהיעדר רגשנות יתרה. ההיבט המיני של חיי המשפחה הוא מן החשובים ביותר, ומסכת «נידה» מוקדשת לו — וזאת נוסף על חומר רב באותו נושא בסדרים אחרים של התלמוד.
אין מטרתו של חיבור זה לדון בפרטי הדינים הללו, אך יש להציג את החשובים שבהם, כדי שהקורא יוכל להעריך כראוי את חוכמתה של ההלכה היהודית ואת מגוון היבטיה. ההלכה היהודית אוסרת על הבעל להתקרב לאשתו לאורך הימים שבהם היא מדממת מדי חודש (משך הדימום הרגיל — 5—7 ימים). תקופה זו מתארכת בעוד 7 ימים, הידועים בשם «שבעה נקיים». כל מגע גופני בין בני הזוג אסור, ולכן בבתים יהודיים שומרי מצוות יש שתי מיטות נפרדות לבעל ולאישה. בתקופה זו על בני הזוג לנהוג זה בזה באהבה ובכבוד, אך אסור להם לבטא את רגשותיהם באמצעות קרבה גופנית — הכנה מצוינת לשלב המאוחר יותר בחייהם, שבו ייאלצו לעבור לצורות אחרות של קרבה במקום הקרבה המינית. בתום תקופה זו, הנמשכת בין 12 ל־14 ימים (הדבר תלוי במסורת שהקהילות השונות נוהגות לפיה), על האישה לטבול במי המקווה ולומר ברכה שבה היא מודה לאלוהים, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה במי המקווה.
המקווה משמש את היהודים מאז ימי קדם. על פי דיני כתבי הקודש, השימוש במקווה היה נרחב מאוד בימי הבית הראשון ובימי הבית השני. אדם שנטמא מסיבה כלשהי לא היה רשאי לאכול מבשר הקורבן או להיכנס לבית המקדש עד שיטבול במקווה. רוב תפקידיו של המקווה חדלו זמנית לאחר חורבן הבית השני. כיום, כל עוד אין לנו בית מקדש, איננו מקריבים קורבנות. רק אישה, לאחר תום הדימום החודשי, חייבת לטבול במקווה גם בימינו, שכן בלא טבילה אין היא יכולה לא רק להיכנס לבית המקדש, אלא גם לקיים יחסי אישות עם בעלה.
טבילה במקווה נדרשת גם מגברים ומנשים שהחליטו להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. בתנאים מסוימים טובלים במקווה כלים חדשים לפני שמתחילים להשתמש בהם. יש יהודים המקפידים מאוד על טבילה במקווה לפני תפילת שחרית, וכן לפני שבת וחגים. המקווה הוא מוסד ציבורי, ובדרך כלל הוא נמצא בבניין ייעודי שנבנה במיוחד למטרה זו, שבו הטבילה נערכת באווירה ראויה של צניעות ועדינות.