האושר השורר במשפחות יהודיות המקיימות את ההלכה, אפילו בתנאים של ימינו, כאשר מסביב מתחולל תהליך של התפוררות המשפחה שהולך ונעשה משעה לשעה בלתי ניתן לריסון, מעיד על כך שההשקפה היהודית על ההיבטים האינטימיים של חיי המשפחה צריכה להיות נושא ללימוד מעמיק עבור צעירים יהודים בני זמננו.
אחד מעמודי התווך של התנועה הרפורמית בת זמננו, המתאר את האושר והרווחה המאפיינים משפחות יהודיות שומרות מצוות עוד מימי הביניים, כותב: «גם בימינו, הן באירופה והן באמריקה, אפשר לראות את אורח החיים שאפיין את המשפחה היהודית בעבר. אלו משפחות המקיימות אורח חיים דתי. לעומתן, המשפחות שאליהן חדרה השפעת האמנציפציה מקיימות אורח חיים אחר, שנקבע על פי התרחקותן מן הדת».
אחד ההיסטוריונים הסוקרים את מכלול החיים היהודיים בימינו יכול היה לומר רק לפני שנים אחדות: «למשפחה חשיבות עצומה בחיים היהודיים, שכן היא שימשה חוליה מקשרת בין הדאגה לטוהר הגזע לבין שמירת המסורת הדתית. היא המבצר של תפיסת העולם היהודית, שבו החיים התנהלו על פי חוקי היהדות ונשאו צביון אינטימי ייחודי משלהם». הדבר נכון גם לגבי משפחות שיש בהן קשר למסורת היהודית, אפילו בצורתו הבלתי אורתודוקסית ביותר.
האחדות המאפיינת את המשפחה היהודית הטיפוסית אינה נובעת מתכונה אתנית או גזעית של העם היהודי. היא גם אינה נובעת מגישה כללית מיוחדת כלשהי, מלאת כוונות טובות, או מ«קשר למסורת היהודית», שהוא עם זאת חסר צורה ובלתי מאורגן. זוהי, כמובן, תוצאה של אותה מסורת אורתודוקסית ייחודית — ההלכה או «אורח החיים היהודי», אותה מסורת הלכתית, אותו חוק מחייב, שהעניקו יציבות למשפחה היהודית.
אורח החיים היהודי
שמירת דיני טהרת המשפחה השפיעה במישרין על אורח החיים של המשפחה היהודית ושל קהילת ישראל, והעניקה כוח ויציבות לאחווה בתוך העם. ההסדר שקובעת ההלכה היהודית לבעל ולאישה מוכר בשם «טהרת המשפחה» («טוהר המשפחה»). זהו, כפי שכבר ראינו, הביטוי המתאים ביותר, משום שהוא קשור לשאיפה לאותה צורה של התעלות רוחנית הנקראת «טהרה» — «טוהר», שהיא הערובה לאחדות המשפחה.
לעיל דובר על חשיבותו של ההיבט הפסיכולוגי של ההיטהרות שבטבילת הכלה במקווה. אולם ההשפעה הפסיכולוגית של קיום דיני טהרת המשפחה אינה מוגבלת לתחום החיים האינטימיים בשנות הנישואים הראשונות בלבד. לקיום הדינים האלה יש תפקיד מכריע בשמירת המשפחה בתקופה שבה הרעננות והחידוש שביחסים האינטימיים נעלמים ושגרת היומיום משתלטת.
קל למדי להינשא, אך לא קל לשמור על היחסים בין בני הזוג: זה כבר דבר אחר לגמרי.
התלמוד משווה את ההתגברות על קשיי חיי המשפחה לנס שהתבטא לא רק בכך שהים נבקע, אלא בכך שמימיו עמדו ללא תנועה מימין ומשמאל, כחומות, עד שכל עם ישראל עבר ביניהם. הכניסה לנישואים, על כל הבעיות שהיא מציבה בפני הבעל והאישה, פשוטה יחסית. קשה הרבה יותר — עד כדי נס ממש — לשמור על הנישואים בתנאי המציאות הסוערת של ימינו. המשיכה המינית מקרבת את בני הזוג הצעירים זה לזה, מביאה אותם אל החופה ומסייעת להם בשנות הנישואים הראשונות. אולם בהמשך, כשהמשיכה הזאת נחלשת, הנישואים נקלעים לעיתים לסכנה ומאיימים להתפרק. ולצערנו, הדבר קורה לעיתים קרובות מדי. שמחת החיים המשותפים הופכת לשגרה אפורה; הקסם והיופי שאפיינו את ראשית הדרך מאבדים את רעננותם, הרגשות מתקהים, מגיעים ימי חול דהויים — וזהו הרעל המסוכן ביותר לחיי המשפחה.
שגרה ושעמום
הצלחת הנישואים תלויה ביציבותה של אותה משיכה הדדית שאפיינה את בני הזוג בשנים הראשונות; יתרה מזו, עליה אף להתחזק עם הזמן. שמירת דיני טהרת המשפחה, וההתרחקות התקופתית המחייבת של בני הזוג זה מזה (בתחום הגופני), מבטיחות שהמשיכה תישאר יציבה במלוא עוצמתה. וכך מתאר התלמוד את ההשלכות הפסיכולוגיות של שמירת דיני טהרת המשפחה:
«מדוע מצווה התורה שהאישה תהיה מרוחקת במשך שבעת ימי טומאתה? משום שהבעל מתרגל אליה ורגשותיו כלפיה מצטננים. אז אמרה התורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה» (מסכת «נידה» 31 ע״ב).
קרבה מינית שאינה יודעת הגבלות מביאה לסיפוק חושי מלא, עד כדי רוויה יתרה ושעמום, והשעמום פוגע בהרמוניה שביחסי המשפחה. לעומת זאת, בני זוג הנוהגים על פי דרישות התורה ושומרים על ההוראה בדבר התרחקות גופנית אינם חשופים לסכנה זו של רוויה יתרה, ואהבתם הראשונית ממשיכה להתקיים במלוא עוצמתה.
אם כן, צדקו חכמי התלמוד! השגרה מרחיקה בין בני הזוג; ההתרחקות הזמנית, לעומת זאת, מקרבת את לבבותיהם. הרב הראשי לישראל, הרב אונטרמן, ציין כי על פי עדותם של מי שעסקו בבעיות חיי המשפחה, הבעל רוצה לעיתים קרובות להיפרד מאשתו, עד כדי גירושים, אך לאחר שנפרד ממנה לזמן מסוים, הוא נוכח לפתע שהוא זקוק לה, מתגעגע אליה ואוהב אותה. הפרידה מובילה לאיחוד. הפרישות הזמנית שמצווה עליה התורה שומרת על חיוניותם של היחסים המשפחתיים, ויתרה מזו, מעניקה להם קסם חדש ומשיבה להם את הפיוטיות שלהם: «וערשנו — פרחים רעננים» (שיר השירים, 1:16).
ירח דבש — תמיד
דיני טהרת המשפחה טומנים בחובם יתרון נוסף הנוגע ישירות לאישה — הם מסייעים לשמר את היופי שבחודשי הנישואים הראשונים. בדרך כלל גברים אינם רגישים לכך כמו נשים, משום שתחומי המין והחושניות הם עבורם חיצוניים לגמרי לחייהם הפנימיים. אצל האישה הם חלק בלתי נפרד מקיומה. טבעה הביולוגי חודר לתחום הפסיכולוגי בעומק רב הרבה יותר. בעוד שהילד חולם מה יהיה כשיגדל — חייל, כבאי, רופא או מדען, הילדה, גם אם היא שואפת לרכוש מקצוע מסוים, עדיין חולמת בראש ובראשונה על נישואים, משפחה ובית משלה, על ילדים ועל חיי משפחה. ככל שהיא מתבגרת, כך מתחזקת שאיפתה להינשא וכך היא חולמת יותר על אהבה. בתקופת האירוסין היא חושבת על ליל הכלולות ועל המשך החיים המשותפים עם חתנה («והיו לבשר אחד»), וכמה עצוב אם חלומותיה מתגשמים רק כדי להתפוגג במהרה. איזו אכזבה אכזרית ואיזה אובדן תקוות הם לאישה, אם שבוע אחד בלבד או חודש מתבררים כהתגשמות חלומותיה על חיים ארוכים מלאי ערגה ורוך — מימוש עלוב של היפה שבחלומות!
אך דיני טהרת המשפחה מחוללים נס: לירח הדבש אין סוף לאורך שנים רבות של חיים משותפים.
אהבה דרמטית באמת היא אהבה שבה היעדר הקרבה הגופנית מתחלף בהתאחדות מלאה של בני הזוג, חודש אחר חודש. כך תקופת ההתרחקות מחזירה שוב ושוב את בני הזוג לזמן האירוסין הנפלא, שבו החתן והכלה מביעים זה לזה את אהבתם ורכותם ללא קרבה גופנית. לאחר מכן האישה טובלת במי המקווה, אומרת את אותה ברכה שאמרה עוד בהיותה כלה, וחוזרת אל בעלה בטהרה ובאהבה, כמו בליל הכלולות הראשון.
באווירה כזאת, שגרת היומיום אינה פוגעת כלל באהבה. חלומות האישה הופכים למציאות, ושאיפותיה מלאות קסם. חייה מבטיחים להיות ירח דבש מתמשך, שאין לרוויה יתרה ולשגרה שליטה עליו.