סוגה בשושנים - מים - סמל החיים

חיוב החיים

בדין טהרת המשפחה יש גם משמעות סמלית עמוקה, המתגלה כשבוחנים אותו מנקודת המבט של דיני ״טהרה״ ו״טומאה״.

כבר הוזכר לעיל שאין לבלבל בין המושגים ״טהרה״ ו״טומאה״ לבין מושגי היגיינה, שכן הראשונים הם מושגים רוחניים ואין להם שום קשר למושגים של מראה גופני מושך או בלתי מושך. מערכת החוקים וההוראות בענייני ״טהרה״ ו״טומאה״ היא מן הקשות והמורכבות בתלמוד כולו. יש סוגים שונים של ״טומאה״, המתעוררים במצבים שונים. אולם יהיו אשר יהיו הגורמים ל״טומאה״ או משכה של תקופת ה״טומאה״, יהיו אשר יהיו הדינים האוסרים אכילת בשר קורבנות או כניסה למקדש — כל מצב של ״טומאה״ מוצא את פתרונו בהיטהרות, ובכל פעם שב האדם בדרך המתאימה למצב של ״טהרה״.

מרכיב מהותי המשותף לכל תהליך של היטהרות הוא הטבילה במקווה, שהיא שיאו של התהליך כולו.

מהו אפוא העיקרון המשותף המאחד את הצורות השונות של ״טומאה״, וכיצד המקווה מבטל את ה״טומאה״ ומחזיר את האדם למצב של ״טהרה״?

לחישת המוות

התשובה לשאלה זו נוגעת בעצם ליבה של היהדות וביחסה לחיי האדם ולערכיהם; היא גורמת לנו לשוב ולהרהר במהותו של דין טהרת המשפחה.

התורה היא תורת חיים. התורה ציוותה לכבד את החיים הרבה לפני שאלברט שווייצר החל להטיף לעיקרון זה. ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ (משלי 3:18) — נאמר על התורה. התורה עצמה מגדירה את משמעות המצוות בקביעה: ״וחי בהם״ (ויקרא 18:5), וחכמינו מוסיפים: ״לחיות, ולא למות״ (סנהדרין 74 ע״א).

לאדם הראשון הותר לאכול רק פירות וירקות, ונאסר עליו לאכול בשר.

רק כעבור זמן רב, לאחר המבול, התיר ה׳ לאדם לאכול בשר. הצמחונות הקדומה ביותר היא ביטוי מובהק ליחסה של היהדות לקדושת החיים. בעוד שכוהני מצרים העתיקה (הארץ שממנה יצא עמנו לאחר שהות ארוכה בנכר) הקדישו את חייהם לשירות המוות — הם היו צוות של מעין משרד לוויות פולחני — כהונת ישראל קידשה את החיים. לכהן נאסר כל מגע עם מת, למעט שבע קבוצות של קרובי משפחה; אסור לו להיטמא בנגיעה במת ואף לשהות עמו תחת קורת גג אחת. לשם שמירה על חיים או הצלתם מותר ליהודי לעבור על כל מצוות התורה, מלבד שלוש עבירות. שלוש העבירות שעליהן נאמר: ״ייהרג ואל יעבור!״ הן רצח, עבודה זרה ו״גילוי עריות״ (יחסי מין בין קרובי משפחה ופריצות).

החיים, ללא ספק, נחשבים בעיני התורה לאחד הערכים הגדולים ביותר.

ניתוח הסוגים השונים של ״טומאה״ מגלה את המכנה המשותף להם: מגע או קשר עם המוות. ה״טומאה״ החמורה ביותר נוצרת ממגע בגופה או בחלק ממנה. אבל גם סוגים אחרים של ״טומאה״ קשורים למוות — במישרין או בעקיפין. צרעת, למשל, היא אחת מצורות ה״טומאה״; היא מחלה הקשורה להתנוונות הדרגתית של חלקי הגוף ולמותם (ראו במדבר 12:12), ולכן מלמדים חכמינו שמצורע דומה למת. גם אדם שיש לו הפרשה מגופו הוא טמא, שכן פליטת זרע בלתי רצונית היא אובדן של חיים פוטנציאליים. וכאשר מדובר בהפרשת מוגלה, גם תופעה פתולוגית זו משפיעה ללא ספק לרעה על איבר הרבייה הגברי — מקור החיים. הדבר נכון גם לגבי אישה בתקופת ה״טומאה״, משום שבתקופה זו היא מאבדת ביצית שטרם הופרתה, ואובדן זה של חיים פוטנציאליים, לחישה זו של המוות, מביאים אותה למצב של ״טומאה״. גם בשעת הלידה פולטת האישה מגופה יצור חי או יצור שהיה חי, ולכן היא נחשבת ״טמאה״.

מים — להבת החיים

״טהרה״ (היטהרות) היא היפוכו של תהליך המעבר למצב המכונה ״טומאה״ (״חוסר טהרה״), ואם ב״טומאה״ הכוונה למוות, הרי ש״טהרה״ פירושה חיים. והעדות הבולטת ביותר לכך היא מי המקווה, סמל לחיוב החיים, שכן המים הם הסמל המשכנע ביותר לחיים. ״ורוח אלוהים מרחפת על פני המים״ (בראשית 1:2). מים צלולים ונקיים נקראים בעברית ״מים חיים״ — ״מים חיים״. התורה מלמדת שהמים כיסו את היקום כולו עד שהבורא הפריד בין המים (בראשית).

החיים אינם יכולים להתקיים ללא מים. ״המים הם אכן מקור החיים, לא רק לדורות קודמים, אלא גם עכשיו, כאן״ (סילביה סקאפה, ״מה הם מים?״). כל צורות החיים האורגניים, מן הפרוטופלזמה ועד האדם, הן ביסודן מים. עובר האדם מורכב מ־97% מים, ואדם בוגר — מ־60%.

ככל שהאדם מזדקן, כמות המים בגופו פוחתת, ״כאילו תכולת המים היא מדד לחיוניותו של האדם. הדבר נראה כאילו להבת החיים ניזונה ממים״ (ל. ו. וולף, ״הגוף המימי״).

כשאסטרונום מתבונן בכוכב רחוק ותוהה אם יש בו חיים, הוא מתעניין בראש ובראשונה בשאלה אם יש אדי מים באטמוספרה שלו. אם אכן מצויים שם אדי מים, אזי ייתכנו גם חיים על הכוכב הזה. פסיכולוגים פרוידיאנים רואים באוקיינוס או במים המופיעים בחלומותיו של אדם או במיתוסים סמל לחיים — הרי האדם נולד מתוך כלי מלא מים, שהוא השליה המלאה במי שפיר.

אין פלא אפוא שבתפילת ״שמונה עשרה״ אנו מברכים את ה׳ על כך שהוא נותן לנו גשם, ואומרים מילים אלה לצד הברכה על תחיית המתים. לאחר שתיית מים אנו מברכים: ״…להחיות נפש כל חי…״ המים חיוניים לחיים יותר מכל דבר אחר, והם מסמלים את החיים.

אדם מעם אחר שהחליט להיכנס בבריתו של אברהם אבינו, כלומר להתגייר, חייב לטבול במקווה, משום שהוא נחשב כמי שנולד מחדש, כתינוק שזה עתה בא לעולם, ורעיון הלידה לחיים חדשים מודגש בטבילה במי המקווה. הטבילה במקווה הביאה ללידתו של יהודי חדש. כך המים, המסמלים חיים, מבטלים את ה״טומאה״, שאינה אלא ״לחישת המוות״.

לאור סמליות זו נוכל להבין גם את הדרישות החלות על המקווה.

מימיו צריכים להיות טבעיים, כגון מי באר או מי גשמים, ולא מים ששואבים לתוך כלים או שואבים באמצעות משאבה. מה ההבדל כאן? — שאלה זו העסיקה אנשים מימים קדומים. אולם לאור הדברים שנאמרו לעיל אפשר כבר להבין את משמעות ההבדל הזה. בהדגישנו שמי המקווה צריכים להיות טבעיים, אנו מכירים בכך שרק הבורא הוא מקור החיים, ורק אליו אנו פונים בבקשה להעניק לנו חיים, לנו ולצאצאינו. לא האדם הוא בעל השליטה בחיים ואדון לגורלו. מים שנשאבים לכלים או באמצעות משאבה, מים שמופקים באופן מלאכותי, אינם מטהרים, משום שאין בהם כוח הטהרה שיש במים חיים. החיים באים מאת ה׳.