בתיה ציבוקמאכר
מיניות ומוסר. דילמה נצחית ואקטואלית
התאוריות הפסיכולוגיות המרשימות (בעיקר הפסיכואנליטיות), שפיתחו בעשורים הראשונים של המאה העשרים זיגמונד פרויד וממשיכי דרכו, המחקרים הסטטיסטיים על התנהגותם המינית של האמריקאים שערכו פרופסור קינסי ועמיתיו, ולבסוף «המהפכה המינית» של העשור האחרון, שזכתה לפרסום נרחב — במקום להבהיר, רק סיבכו את תפיסותיו של האדם בן זמננו בתחום המיניות. הבעיות לא רק שלא נפתרו, אלא נעשו מסובכות אף יותר מבעבר. אנשים חסרי סבלנות רבים, שהחליטו ללכת עם הזמן ו«להסתכל על הדברים בפשטות», השליכו מעליהם את מגבלות המוסר המסורתי מתוך מחשבה שגילו «פילוסופיה חדשה של המיניות». ואולם אין בארסנל שלה דבר מלבד הפקרות רגילה ומוכרת זה מכבר, שמאחוריה מסתתרים מועקה וייאוש.
אם נסיר את מעטה המינוח האופנתי והמסובך למדי, יתברר שבתחום המיניות מוצעות לאדם בן זמננו שתי אפשרויות סותרות לבחירה, שכל אחת מהן משקפת גישה ותיקה מאוד לסוגיית המיניות. ובאופן פרדוקסלי, רוב האנשים משלבים בהשקפותיהם את שתי הגישות בו בזמן, וסובלים ללא הרף מן הסתירות הפנימיות הנוצרות עקב כך.
ברמת התודעה, לא קשה להבין את כל ה«פתיחות» הזאת בענייני המיניות, המאפיינת את תקופתנו ה«פוסט־פרוידיאנית». נראה שכבר לא נותרו שום סודות. כבר מראשית הנעורים כולם בקיאים, «משוחררים» ויודעים את התשובות לכל השאלות. תעלומת המיניות נחשפה: אין היא אלא דחף ביולוגי, המוסווה בהזיות רומנטיות ומדוכא באמצעות מערכת של נורמות דתיות ומוסריות מסורתיות, צבועות במהותן, המולידות רגשות אשמה ונוירסתניה. «פלייבוי» הוא ספר היסוד של «המהפכה המינית»; החיקוי החיוור שלו — «העולם הזה» וכל הפרסומים הדומים לו, הרודפים אחר סנסציות זולות, עיתונאים חסרי אחריות ובוגרי אוניברסיטאות חסרי תעסוקה, סוחרי מוצרים מגונים וסקסולוגים ללא הסמכה — הם משרתיה ונביאיה של «מהפכה» זו; הגישה הרשלנית, «קרת הרוח», לסוגיית המיניות היא עיקר אמונתם, ואיסורי המוסר הם בעיניהם כוח עוין ודמוני; מחקרים סטטיסטיים רבים על קריסת המוסר המיני הם «הוכחה» מתועדת לאמיתות התגלויותיה של «המהפכה המינית», והאידיאל שלה, שאינו ניתן להשגה, הוא התפוררות מוסד הנישואין וחופש מוחלט ליחסים הומוסקסואליים ולמשכב בהמה.
אך למרבה הצער, ההשתחררות ה״חדישה ביותר״ הזאת מחובות מוסריות אינה חדשה כלל. בלבוש הפסיכולוגי ובמינוח האקזיסטנציאליסטי יש אולי מידה של חידוש, אך התיאוריות המסתתרות מאחוריהם מקורן, ללא כל ספק, בעת העתיקה האלילית, שבה שלטו צורות שונות של עבודה זרה: מן הזנות הפולחנית במקדשים, שפרחה בקרב עמי כנען, ועד להפקרות חסרת הרסן של הרומאים. הכניעה לאינסטינקט המיני והפולחנים הפאליים המקדשים את הפריצות הם תופעות המוכרות מאז ומעולם. ה״מוסר החדש״ אינו אלא אי־מוסריות נהנתנית עתיקת יומין בלבוש חדש ו״מפתה״.
והלכי רוח כאלה השתלטו על תודעת ההמון בן זמננו. אמנם, לא כל מה שיש במגמה הזאת ראוי לגינוי. במידה מסוימת היא הביאה ליותר ישירות וכנות בדיון במיניות ובהבנתה, סייעה להיפטר מהתחסדות ומהתייפייפות ולהתגבר על הרתיעה משיחה על נושאים ״רגישים״. אולם מעצם מהותה, תחייתה זו של העבודה הזרה טומנת בחובה איום חמור ביותר על המוסר, על המשפחה ובסופו של דבר על האדם עצמו. הרס המשפחה והתפוררות האישיות הם סכנה לאנושות שאינה פחותה כלל מביקוע האטום. ואילו הכנות המופרזת שלנו בענייני מין דוחקת אל התת־מודע את ניגודה: בושת הפנים והסגפנות, השומרות על ממשותן למרות ההתנערות מהן.
הגישה השלילית הנידונה ביחס למיניות היא ריאקציונית — במובן המילולי של המילה. מבחינה היסטורית היא הופיעה כתגובה להפקרות המינית חסרת הגבולות שאפיינה את הפולחנים האליליים. בעבר זיהתה הנצרות את יחסי המין עם החטא הקדמון, והולדת צאצאים נתפסה כתהליך של העברת החטא לדורות הבאים. לצד ההטפה להתנזרות ולפרישות מנישואין, נחשבו הנישואין למותרים, אך רק כוויתור לחולשת האדם: מוטב להינשא מלבעור בתשוקה. אין די בריסון הדחפים המיניים; רצוי לדכא אותם לחלוטין. במשך מאות שנים שמרה הכנסייה על עמדה זו, העוינת את המיניות, שהתגבשה במאבק בפולחנים אליליים קדומים יותר שעודדו פריצות חסרת רסן. אולם שתי הגישות המנוגדות הללו למיניות נובעות ממקור משותף — הגנוסטיקה (ראו ה' יונס, ״הדת הגנוסטית״).
אף שלכאורה תפיסות אלה כבר עברו מן העולם והן זרות לחלוטין לאדם המודרני, למעשה הן מושרשות עמוק בנפשו. הנצרות היא אחת מאבני היסוד של התרבות המערבית, והפילוסופיה האוגוסטינית של המיניות ממשיכה להשפיע על תודעתו של האדם המערבי באופן סמוי, כאילו ירדה למחתרת, אף שהיא מנוגדת ליומרותיו ולעקרונותיו. פסיכולוגים מודעים לעובדה הזאת; הם מכירים את ההשלכות הפתולוגיות של הסלידה ממין ושל הפחד מפניו, המחמירות בחברה המפגינה במוצהר יחס הפוך בתכלית למין. רבים יכולים להיווכח שבנפשם קיימות שתי הנטיות המנוגדות, גם אם אין בה סימנים לפתולוגיה: יש הנוטים בסתר לבם לראות במין דבר בלתי ראוי, מגונה, הקשור לתעלת ביוב, אך זוכה ללגיטימציה באמצעות חדר השינה הזוגי בזכות הצביעות החברתית. ייתכן שהדברים מנוסחים בחריפות יתרה, אך מטרתנו הייתה להדגיש את הסתירות שביחס ה״בריא״ המקובל לענייני מין.