לדיני טהרת המשפחה יש גם מאפיין נוסף הראוי לתשומת לב — הם משפיעים על אופי היחסים בין בני הזוג ועל האור שבו הם רואים זה את זה.
הפסיכולוגיה המודרנית וחוגים חברתיים שהושפעו ממרטין בובר מצביעים על שתי דרכים לתפוס את הזולת — כ«אתה» או כ«הוא» (או «היא»). הראשונה משמעה תפיסת הזולת כיצור אנושי, כסובייקט, כאישיות עצמאית בעלת ערך עצמאי משלה — ויחס זה מלא כבוד. ואילו הדרך השנייה משמעה יחס אל האדם כאל אובייקט, נטול ייחוד אישי, כבוד וערך עצמאי, בדומה ליחס אל חפץ כאמצעי לסיפוק הצרכים, הרצונות והתשוקות של האדם עצמו. בדרך הראשונה אני «פוגש» אישיות ועומד פנים אל פנים מול אישיות אחרת; בדרך השנייה אני משתמש באישיות האחרת ומתייחס אליה כאל חפץ.
היחס החושני מטה את האדם, ללא כל ספק, אל הדרך השנייה: «אני והוא (היא)», במקום לטפח יחסים המוגדרים כ«אני ואתה».
יש נטייה להשתמש בשותף ליחסי המין כחפץ וכמושא לתשוקותיו של האדם עצמו. איש המערות, שגרר את האישה בשערה (לכאורה — קריקטורה, אבל טיפוס כזה של גברים קיים גם בימינו!), לא ראה בה אישיות בעלת ערך פנימי הראויה לכבוד. בעיניו היא הייתה רק מושא לתשוקותיו, חפץ ככל החפצים שסביבו, ולא יותר. נהיה כנים ונאמר שהפיכת האישה לאובייקט מאפיינת, במידה מסוימת, את יחסי המין בחברה המודרנית.
אסור שיחס כזה ישתרש בנו — הוא מבזה את כבוד האדם, הן של מי שהופכים אותו לאובייקט והן של מי שממלא את תפקיד הצרכן.
לאחר שנוצר, יחס כזה לאישיות האנושית אינו נשאר בתחומי חדר השינה — הוא חודר לכל תחומי החיים ומחלחל לכל היבט שלהם. החיה השוכנת באדם מתבייתת ומתחנכת בהתאם ליחסו אל הזולת, ובראש ובראשונה — אל אשתו, שאותה הוא תופס כ«את» או כ«היא».
דיני טהרת המשפחה מעדנים את מעמקיה הכמוסים של נפש האיש והאישה. הם מרסנים את תאוותו חסרת הרסן של הגבר ועוזרים לו להבין בבירור שאשתו לא נבראה רק לסיפוק רצונותיו. הרי אילו הייתה רק «אובייקט», הוא יכול היה לנהוג בה כרצונו, לספק כל תשוקה שלו ולהשתמש, במקרה הצורך, בכוח פיזי.
חוקי התורה מחדירים לליבו, בהדרגה אך בבטחה, את ההכרה בעובדה שאשתו היא אדם, שהיא נבראה בצלם אלוקים ובדמותו, ולא חפץ!
יש הסבורים שריסון עצמי והימנעות מספקים כשלעצמם ומביאים לאותן תוצאות, ולכן אין שום צורך בקיום דין התורה. אולם הימנעות מרצון אינה מצדיקה את עצמה, ולו משום שהיא עלולה לעורר בלב הבעל או האישה חשד שהאהבה הצטננה. יתר על כן, הימנעות מרצון לא תביא אותה תועלת ולא תתרום לעידון הרגשות שמביאה ליחסי בני הזוג מהותו הדתית של הדין. והרי עד כמה חיוניות ומיטיבות הן התוצאות הפסיכולוגיות של קיום המצווה היהודית, ועד כמה מקיפה ועמוקה השפעתה על עצם טבע הזוגיות ועל מוסד הנישואין! אילו לא הייתה קיימת, היה צריך להמציא אותה למען שלומנו ורווחתנו.