אפשר להעריך את חשיבותם העצומה של דיני טהרת המשפחה רק מתוך עקרונות היסוד של ההלכה, המגדירים את זכויות האישה ואת חובותיה. כך נוכל להיווכח שמבחינת חשיבותה, מצוות טהרת המשפחה חורגת הרבה מעבר למשמעות שיש לה בהקשר הכללי.
חובות האישה
ההלכה אינה מטילה על האישה את אותן חובות שהיא מטילה על הגבר. בעוד הגבר מחויב לקבל על עצמו את עול 613 מצוות התורה, וגם הלכות רבות שקבעו חכמינו — האישה פטורה מרובן. אמת המידה לקיום המצווה היא השתייכותה לאחד משני סוגי מצוות. כל מצוות «לא תעשה» — מצוות איסור — מחייבת את הגבר ואת האישה במידה שווה. לעומת זאת, ביחס למצוות עשה — «עשה», «בצע» — יש הבדל בין אלו שקיומן קשור לזמן מסוים ובין אלו שאינן קשורות לזמן ואינן תלויות בו.
למשל, האיסורים לאכול מזון שאינו כשר, לשקר, לגנוב, להוציא דיבה על הזולת ולאכול ביום הכיפורים — בהיותם מצוות לא תעשה — חלים במידה שווה על הגבר ועל האישה. גם האישה חייבת, במידה שווה לגבר, לקיים מצוות עשה מסוימות: לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולירא מפניו, לכבד אב ואם — מצוות שאינן קשורות למסגרת זמן ודורשות קיום מתמיד. לעומת זאת, הנשים פטורות מקיום מצוות התלויות בזמן: למשל, מתקיעת שופר (בראש השנה) או מהנחת תפילין — אלו חובה על הגבר בלבד.
אמת המידה הזאת קיימת בכל מבנה ההלכה. מהו אפוא ההיגיון שמאחורי ההבחנה הזאת, הנראית מוזרה במבט ראשון?
יש כמה הסברים, והנפוץ ביותר הוא של אחד מחכמי ישראל בסוף ימי הביניים — אבודרהם. הוא טוען שפטור האישה ממצוות רבות נובע מכבוד יוצא דופן לתפקידה בבית ובמשפחה. התורה מקלה על האישה למלא את חובותיה כאם, כרעיה וכעקרת הבית, בכך שהיא פוטרת אותה מקיום המצוות שנקבעו לזמן מסוים. את כל שאר המצוות עליה לקיים. מבחינת מטרתה של חוברת זו, לא חשוב עד כמה הסבר זה מניח את הדעת.
כאן מוצעת גישה אחרת: הסבר להבדל בין טבע הגבר לטבע האישה, וכפועל יוצא מן ההבדל הזה — להבדל בחובות המוטלות עליהם בקיום המצוות. אבל כדי להעריך כראוי את ההסבר המוצע, עלינו לשאול את עצמנו, עוד לפני שנבחן את חובות האישה, מה מייחד את המצוות שקיומן קשור להגבלות זמן, או במילים אחרות, מה ההבדל בין מצוות שמקיימים תמיד ובין מצוות שמקיימים בזמן מסוים.
שני סוגי קדושה
כדי לענות על השאלה שנשאלה, יש להגדיר את ההבדל בין שני סוגי קדושה — קדושת הזמן וקדושת המקום (הכוללת את קדושתם של חפצים התופסים מקום מסוים במרחב).
היהדות מייחסת חשיבות רבה למקום. כך, למשל, המקום שבו נמצא בית הכנסת קדוש; קדושת ארץ ישראל, קדושת ירושלים וקדושת המקום שבו עמד בית המקדש ידועות לכול. יש לציין גם את קדושתם של חפצים מסוימים — כגון ספר תורה שנכתב כהלכה — ואת הקדושה ה«נגזרת» של ספרי קודש אחרים שהודפסו בבית דפוס.
אבל היהדות מייחסת חשיבות גדולה עוד יותר לקדושת הזמן.
היא אינה מוגבלת לשבת ולחגים בלבד, אלא כוללת גם את ימי החול, שגם אותם אפשר לקדש. אם היום מיועד לתפילה ולהנחת תפילין, והערב והלילה — לתפילת ערבית ולקיום מצוות אחרות, הרי שמשמעות הדבר היא שאנו מקדשים את היום ואת הלילה בעצם קיום המצוות הללו.
קדושת הזמן, ההכרה בקדושת ההיסטוריה, תופסת את המקום הראשון בתורה.
מיד לאחר שנברא האדם — ביום השישי — חווייתו הראשונה הייתה ההכרה בקדושת הזמן — קדושת השבת. «ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו» (בראשית 2:3).
אדם יכול לחיות את כל חייו בלי לבוא במגע עם מקום קדוש או עם חפץ קדוש. אך אם הוא יהודי וחי מעט יותר משבוע, כבר זכה להתחבר לקדושת הזמן. (רבי שמשון רפאל הירש סבר שברית המילה נערכת ביום השמיני לאחר לידת התינוק דווקא משום שכל תינוק צריך לבוא במגע עם קדושת השבת עוד לפני שהוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו).
קדושת המקום משפיעה על תודעתנו ומעוררת יראה בליבנו רק כאשר אנו נמצאים במקום קדוש, ואילו קדושת הזמן חודרת לכל תחומי חיינו. היא מעניקה לנו את הידיעה שכל רגע טומן בחובו אפשרויות שמשמעותן אלוהית ממש. האתגר שמציבה בפנינו קדושת הזמן מלווה אותנו ללא הרף, ואינו מניח לנו לשקוע בחילול הקודש שבקיום נטול רוחניות. אפשר לעקוף מקום קדוש, אך אי אפשר לברוח מקדושת הזמן.
כאשר הוגלה עם ישראל מארץ הקודש, הוא נעקר מן המקום הקדוש ביותר. אך הוא לקח עימו לכל קצווי תבל את מצוות התורה — מקור קדושת הזמן.
המצוות מאפשרות לנו להכיר בשני סוגי הקדושה שעליהם דובר לעיל. המצוות הנוגעות לארץ ישראל, למקדש ולחפצים קדושים מחזקות בנו את תחושת קדושת המקום. לעומתן, המצוות הקשורות לקדושת השבת והחגים מזכירות לנו את קדושת הזמן, וכל אחת מהן מזרזת את האדם ומחברת אותו לקדושה הנעלה ביותר — קדושת הזמן. ללא המצוות האלה, האדם לעולם לא היה מכיר בתוכנו הרוחני של הזמן המקודש, והרי הזמן הוא תולדות ההוויה עצמה.
המקצב הפנימי
ואולם, כל האמור חל על גברים, ואילו נשים פטורות מקיום המצוות האלה מסיבה פשוטה: הן אינן זקוקות להן. אישה אינה חייבת לקיים מצוות שהזמן גרמן, משום שמלכתחילה היא מחוברת לקדושת הזמן בצורה עמוקה, אישית ואינטימית הרבה יותר מזו הזמינה לגבר המקיים את המוטל עליו.
בניגוד לגבר, האישה ניחנה ב«שעונים ביולוגיים» פנימיים. מחזוריותם של התהליכים הפיזיולוגיים הייחודיים לאישה יוצרת מקצב ביולוגי פנימי, שהוא חלק בלתי נפרד מעצם מהותה. אולם אם המקצב הפנימי הזה לא יתקדש, האישה לא תחוש בקדושת הזמן. כאשר היא מקיימת את דיני טהרת המשפחה, היא גורמת לאותם «שעונים ביולוגיים» שבתוכה לפעול באופן שבו היא מתחילה לחוש בקדושת הזמן.
בקיום מצווה זו בלבד, האישה משיגה את קדושת הזמן בעומק רב יותר מכפי שהגבר יכול להשיג.
לפיכך, האישה אינה זקוקה לכך שמצוות שהזמן גרמן יזכירו לה את קדושת הזמן, ואילו הגבר, שאינו ניחן במקצב פנימי, צריך להסתמך על מצוות רבות כדי להתחבר לקדושת הזמן.
אם כן, דיני טהרת המשפחה הם מתנה אלוהית המאפשרת לאישה לעלות למדרגת הקדושה הגבוהה ביותר. חוויית הזמן — הזירה ההיסטורית שבה אלוהים מבטא את רצונו ושבה האדם פוגש את בוראו — היא עבור האישה חוויה פנימית ולא חיצונית.