הרבנית לאה גנס
החפץ חיים מספר את המשל הבא:
«אדם אחד שכר עגלון עם עגלה כדי שיסיע את מטענו. הכול הועמס על העגלה, והם יצאו לדרך. קצב הנסיעה האחיד גרם לעגלון לחוש ישנוניות, והוא נרדם. והסוסה, שהרגישה שאיש אינו מדרבן אותה, ירדה מן הדרך כדי ללחך מעט עשב. אחד מגלגלי העגלה נפל לבור, העגלה נטתה על צדה, וכל המטען עף ארצה. בעל המטען החל לקלל ולנזוף בעגלון: “איך יכולת להירדם בזמן העבודה? הרי הפקדתי בידיך את המטען שלי?!” והעגלון עונה: “אבל יש לי סוסה כל כך חכמה ונבונה! סמכתי עליה!”»
האם אפשר לראות בסוסה יצור חכם? במיוחד כשעשב ירוק ועסיסי נמצא בקרבת מקום?
הגוף שלנו רוצה להיות כמו "סוסה חכמה", כלומר שידרבנו אותו כמה שפחות ויאפשרו לו לרעות בחופשיות. ואם המטען ייפול תוך כדי כך — נו, מה אפשר לעשות.
אדם שאינו מרסן את כעסו ומאפשר לו להנהיג אותו דומה לעגלון שמאפשר לסוסתו להסיע אותו לכל מקום שאליו תישא אותה דרכה. העובדה שבתוך כך נפגעים הסובבים אותנו, שהתנהגותנו חסרת הזהירות עלולה הייתה לשבור אצלם משהו חשוב, הולכת ומאבדת מחשיבותה בעינינו.