הרבנית חוה קופרמן
ארבע רוחות השמים מקבילות לשמו בן ארבע האותיות של הקב״ה, לארבעת המינים שאנו מנענעים בסוכות ולארבעה צבעים — שחור, לבן, אדום וצבע מי הים (ירוק־כחול־צהוב).
הדבר מקביל גם לארבעת צדי המחנה, כלומר לאופן שבו ניצבו בני ישראל במדבר, לארבעת יסודות העולם (אש, מים, אוויר ועפר), לשלושת האבות — אברהם, יצחק ויעקב — ולדוד המלך (ראשיתה וסופה של התהוות העם היהודי, הפוטנציאל ומימושו), וכן לארבעה חטאים — עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ולשון הרע — שגם עליהם מדובר בנבואה.
כשניתחנו את משמעותן של קבוצות הארבע, הזכרנו את ארבע רוחות השמים.
הקב״ה ברא את העולם הזה בעל ארבעה צדדים, ואחדות העולם אינה אפשרית בהיעדר אחד מצדדיו. אנו מצהירים על כך מדי יום, כשאנו מסיימים את קריאת שמע שעל המיטה: ״בשם ה׳ אלוהי ישראל: מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל, מלפני אוריאל ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל (הנוכחות האלוהית)״.
מקובל שהמלאכים הללו ניצבים לפני כיסאו של הקב״ה ושומרים על ארבע רוחות השמים.
אם נזכור שאנו, היהודים, פונים למזרח ולא לצפון, נבין שמיכאל הוא מלאך הדרום, גבריאל הוא מלאך הצפון, אוריאל הוא מלאך המזרח ורפאל הוא מלאך המערב.
לשלוש מתוך ארבע רוחות השמים יש הקבלות ברורות ליונקים מסוימים.
המזרח הוא אריה, הדרום הוא אדם והמערב הוא שור. הצפון הוא מושג משתנה, שאינו חד־משמעי. כאשר מדובר בכיסאו של הקב״ה, הצפון מסומל בנשר. כאשר מדובר בשבטי ישראל, הצפון מסומל בנחש. הנשר הוא הבכיר שבעופות, והנחש הוא הבכיר שבזוחלים. בניגוד לשלוש רוחות השמים האחרות, המסומלות ביונקים הממליטים ולדות חיים, הצפון מסומל בזוחל.
(גם בקרב הזוחלים יש הממליטים ולדות חיים, אך זהו יוצא מן הכלל; העיקר הוא שהזוחלים נמוכים במדרגתם מכל שאר עולם החי).
וכאן אנו פוגשים את המושג ארבעה מלכים.
האריה הוא מלך חיות הבר; הוא אינו צריך לעשות דבר כדי לבסס את מעמדו על כס המלכות — הוא פשוט רובץ, וכולם פוחדים ממנו. האריה מייצג את המזרח. זהו הצד שממנו פורצים ראשונים אור השמש והחום. אך מן המזרח נושבת גם רוח מזיקה (רוח חמה ויבשה). מול השפעתה המזיקה ניצב שבט יהודה, הנתמך ביששכר ובזבולון. הם מגינים על הכניסה למשכן, הנמצאת בצדו המזרחי.
השור הוא מלך בעלי החיים המבויתים. זהו המערב. כוח בלתי נתפס, מפחיד, חייתי! שור זועם מסוגל להרוג אריה. (היזכרו בשוורים המשתתפים במלחמות שוורים). אולם, בניגוד לאריה החי בטבע, השור, על כל כוחו, רוסן לחלוטין. ממערב מגינים על המשכן שבטי בנימין, אפרים ומנשה.
הדרום הוא האדם, ברייה הניצבת מעל הטבע כולו.
הדרום חם וצבעו אדום. אנשי הדרום נחשבים לחמים (לחברותיים ולנכונים לעזור יותר מכולם), אך לא פעם סוערות בהם תשוקות. לכן הדרום הוא גם סמל לחטא. במקום שיש חטא, יש בושה. הצבע האדום מסמל, בין השאר, בושה.
הדרום דוחף לתיקון, לתשובה. בצדו הדרומי של מחנה ישראל במדבר נמצא שבט ראובן, הנתמך בשמעון ובגד. ראובן הוא סמל לתשובה.
הצפון הוא הצד שאליו השמש אינה מגיעה לעולם, צד חשוך שבנייתו לא הושלמה. לכל אחד יש הצפון שלו; דיברנו על כך פעמים רבות.
אך הצפון נחשב גם לצד החשוב ביותר. הקב״ה, שברא אותנו, מצפה שכל אחד מאיתנו יתקן את ה״צפון״ שבו — ישלים את מה שבנייתו לא הושלמה ויעבוד על מידותיו. כל מה שעלינו לתקן בעצמנו מסומל בצפון...
כל אלה הם עניינים מורכבים למדי. הסבר מפורט שלהם דורש לימוד מעמיק ועיון בספר הזוהר ובמקורות אחרים. הדבר אינו חלק ממטרתנו, ולכן נחזור לעסוק בספר זכריה.
המשך יבוא