הרבנית חוה קופרמן
העניין הבא שיש להפנות אליו את תשומת לבכן מופיע בפסוק 7 בפרק 11, שבו מדבר הנביא על שני מקלות: «וארעה את צאן ההרגה… ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם (שלום), ולאחר קראתי חובלים (פוצעים)...»
על אילו מקלות מדובר?
על אלה המשמשים בעבודה על מידותיו של האדם. מקל העשוי ממחמאות, משבחים ומעידוד - מקל נעים, מקל של שלום. מקל העשוי מאמת, מהערות ומדברי מוסר - מקל פוצע: «לא כך, אתה עושה את הדבר הלא נכון! עליך לנהוג אחרת, לשוב בתשובה, לתקן את עצמך...»
שני המקלות האלה אינם אלא המקל והגזר.
נדמה לנו שהגזר אינו מקל. אבל זכריה סבור אחרת: גם זה וגם זה הם מקל. לאדם קשה לשאת לא רק נזיפות, אלא גם, במידה מסוימת, דברי שבח. כמובן, עדיף שלא להשתמש כלל במטה הפוגע, מלבד במקרים נדירים ביותר. רצוי יותר להשתמש במטה נעים, אך גם בו יש להשתמש בתבונה ובזהירות, «בלי להגזים עם המקל».
הרי המחמאות ודברי השבח שאדם זוכה להם אינם רק מציינים את הישגיו, אלא גם מציבים בפניו רף דרישות גבוה.
מי שקיבל דברי שבח כבר כביכול אינו רשאי לעשות משהו קצת פחות טוב. הדבר נוגע במיוחד לעוסקים במקצועות יצירתיים. (אתמול, אחרי קונצרט הפסנתר, מחא הקהל כפיים למבצע הזה במשך 15 דקות רצופות, והיום רק 10. האין זו סיבה לדיכאון?!) על כך כותב הרב וולבה בספרו «עלי שור».
המשך יבוא