הנושא הבא שבו נעסוק הוא תעניות הציבור בימי בית שני, הנזכרות בנבואה.
בפרק 7, בפסוק 1 ואילך אנו קוראים: «ויהי בשנת ארבע למלכות דריווש המלך… ושלחו לבית אל את שראצר, את רגם מלך ואת אנשיו, לחלות את פני ה׳, לאמור אל הכוהנים אשר בבית ה׳ צבאות (כלומר בבית המקדש) ואל הנביאים כך: האם אבכה בחודש החמישי, האם אנזר, כפי שעשיתי אני (עם ישראל) כבר שנים רבות כל כך? ויהי דבר ה׳ צבאות אליי (זכריה) לאמור: אמור לכל עם הארץ ולכוהנים כך: כאשר צמתם ובכיתם בחודש החמישי ובחודש השביעי — וזה כבר 70 שנה — האם למעני צמתם? וכאשר תאכלו וכאשר תשתו, הלוא אתם (למען עצמכם) אוכלים ואתם (למען עצמכם) שותים? הרי (לכם נאמרו) הדברים אשר הכריז ה׳ ביד הנביאים (הראשונים), כאשר הייתה ירושלים מיושבת ושלווה…
...ויהי דבר ה׳ אל זכריה לאמור: משפט אמת שפוטו, וצדק ורחמים עשו — איש לאחיו. ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו, ואל תזממו רעה...»
על מה אפוא מדובר בנבואה? על כך שעל היהודים להיות צדיקים?
יש לנו ארבעה צומות שאנו צמים לזכר חורבן בית המקדש.
בספר זכריה הם נקראים לפי החודשים ולא לפי התאריכים. הצום הראשון חל בחודש ה־10, טבת. ב־10 בטבת החל המצור על ירושלים. לאחר מכן מוזכר החודש ה־4, תמוז. ב־17 בתמוז נפרצה חומת ירושלים.
החודש ה־5 הוא אב. אזכיר שאת סדר החודשים אנו מונים מניסן (מפסח, כאשר יצאו היהודים ממצרים; אז ציווה עלינו הבורא למנות את החודש הזה כחודש הראשון). 9 באב הוא תאריך חורבן בית המקדש.
והחודש ה־7 הוא תשרי. בתשרי נהרג גדליה. לזכרו אנו צמים מיד אחרי ראש השנה, לפני יום הכיפורים.
בתקופת הגלות — לאחר חורבן בית המקדש ה־1 ועד לבניית בית המקדש ה־2 — צמו היהודים בכל אחד מארבעת התאריכים האלה. כעת בית המקדש נבנה מחדש. מה לעשות? להמשיך לצום או לא?
השליחים מבקשים מזכריה שישאל את ה׳. בשמו משיב הנביא: אם אתם אוכלים ושותים, הרי זה למענכם ולא למעני, כשם שגם הצומות שלכם הם למענכם ולא למעני. אם אתם שואלים אותי מה רצוי לפניי — נהגו בצדק זה בזה.
מצד אחד ברור שה׳ מצווה על עמו הנבחר לנהוג בצדק, ומצד שני — עדיין לא ברור אם לצום או לא?
המסורת שבעל פה אומרת שבימי בית המקדש השני, כאשר המצב היה טוב, היהודים לא צמו, וכאשר היה רע, צמו.
אותו נושא עולה לא רק בפרק 7, אלא גם בפרק 8 — בפסוקים 11, 12 ו־16...
המשך יבוא