הרבנית חוה קופרמן
עובדיה הנביא נכלל בספר «שנים עשר הנביאים הקטנים», אחרי עמוס ולפני יונה הנביא. הוא נחשב לקטן שבנביאים הקטנים.
בספרו יש פרק אחד בלבד.
המסורת שבעל פה משווה את עובדיה הנביא לישעיהו הנביא. (נזכיר לקוראות שהנביא "הגדול" ישעיהו, כמו גם הנביאים הגדולים ירמיהו ויחזקאל, נמנים עם 15 הנביאים האחרונים, ובהם גם 12 "הנביאים הקטנים". ישעיהו הוא הגדול מבין שלושת הנביאים הגדולים (דרגתו הרוחנית היא הגבוהה ביותר). עובדיה הוא הקטן שבנביאים הקטנים, ודרגתו הרוחנית היא הצנועה ביותר (אבל הלוואי שה׳ יזכה כל אחד בדרגה כמו שלו!). גם עובדיה וגם ישעיהו פותחים את נבואתם במילה «חזון» - מראה.
על פי המסורת, עובדיה היה אדומי. הוא היה הממונה על ארמונו של המלך אחאב. בספר מלכים (ספר 1, פרק 18, פסוק 3) נאמר עליו: «עובדיה … היה ממונה על הארמון ו... היה ירא את ה׳ מאוד».
יש להדגיש במיוחד שאיש מלבד עובדיה לא זכה לתיאור כזה.
כאשר איזבל המלכה, אשת אחאב, עובדת אלילים שנודעה באכזריותה, החליטה להשמיד את כל נביאי ה׳, החביא אותם עובדיה בשתי מערות וסיפק להם לחם ומים. הוא הציל ממוות ודאי מאה אנשים, כשהסתיר חמישים מהם במערה אחת וחמישים במערה השנייה. ולפי המסורת, דאגתו לא הסתכמה באספקת הצרכים החיוניים ביותר לנביאים, כלומר בהצלתם הגופנית. הוא סיפק להם גם שמן זית כדי שיהיה להם אור ויוכלו ללמוד תורה. היה רעב, כל זה היה כרוך בהוצאות כבדות, ועובדיה הוציא את כל רכושו ונקלע לחובות. אחר כך הוא מת. וכשבאו לקחת את ילדיו לעבדות, משום שלא היו לאלמנתו האמצעים לשלם את חובו של בעלה המנוח, היא רצה בייאוש אל אלישע הנביא. כשנודע לו כי בבית נותר רק כד קטן אחרון של שמן, הוא הורה לה לשאול מהשכנים כלים ריקים רבים ולמזוג לתוכם מן הכד היחיד הזה עד שכולם יתמלאו. נס השמן שלא אזל ניתן לאישה כשכר על צדקותו המיוחדת של בעלה.
אגב, כל עוד עובדיה הנביא היה בחיים, האוכל על השולחן בארמונו של המלך אחאב היה כשר. העורבים הביאו לאליהו הנביא, שהיה במסתור, אוכל משולחן המלך. אילו האוכל בארמון לא היה כשר, הקב״ה לא היה מאפשר זאת.
כבר באותם ימים הייתה קיימת מגבלה: כדי להיות נביא היה אדם צריך להיוולד יהודי.
מלכתחילה היה המצב שונה: גם יהודים וגם לא־יהודים נעשו נביאים, אבל הכול השתנה לאחר חטא עגל הזהב, כאשר משה ביקש זאת מהקב״ה — והקב״ה נענה לבקשתו. מי שכבר היו נביאים באותה שעה יכלו להמשיך להתנבא גם הלאה, אבל רק מי שנולד יהודי יכול היה להיות נביא חדש.
הלא־יהודי היחיד שהצליח לעבור את המחסום הזה היה עובדיה, שמסר את כל כולו ואת כל רכושו למען הצלתם של מאה נביאים.
אף שחי בסביבה של רשעים והיה נתון להשפעת המלך אחאב והמלכה איזבל (כלומר, להשפעה גברית ונשית), הצליח להישאר טהור וצדיק. הוא נולד אדומי, אך למעשה הוא ניגודו של עשו, אבי אדום. גם עשו היה נתון להשפעה גברית ונשית (הייתה זו השפעתם של שני צדיקים — רבקה ויצחק), אך הוא לא ספג ממנה דבר.
מכאן שלעובדיה הנביא ולעשו יש תכונה משותפת אחת — חסינות בפני השפעות.
אלא שלעובדיה היא מועילה, הוא משתמש בה נכון, ואילו עשו — לא. תכונה חיובית חזקה מאוד אחת — ולעובדיה ניתנת רק נבואה אחת. היא עוסקת באדום (וממילא גם בעשו).
בנבואה זו מצוין מה עשה עשו שלא כראוי ועל מה ייענש. בעת חורבן בית המקדש ה־1 הוא הסגיר פליטים יהודים לבבלים; בעת חורבן בית המקדש ה־2 הוא היה מי שהחריב אותו בפועל (שמו של המחריב ידוע — זהו הקיסר הרומי טיטוס).
והרי עשו הוא אחינו! דווקא משום כך, יחסו אלינו מעורר טענות רבות.
יש מדרש המציע פירוש מעניין לחלומו הנבואי של יעקב, שבו ראה סולם המגיע לשמיים ומלאכים עולים ויורדים בו. המדרש אומר שמספר שלבי הסולם מסמל את מספר השנים שבהן עמים אחרים ישעבדו את היהודים. יעקב ראה כיצד המלאך של בבל עלה 70 שלבים וירד (כלומר, התגלו לו 70 שנות גלות בבל), המלאך של פרס עלה 52 שלבים וירד (גלות פרס נמשכה 52 שנים), המלאך של יוון עלה 180 שלבים וירד... המלאך של רומא עלה על הסולם והתחיל לטפס עוד ועוד, הגיע לשמיים, אך כלל לא חשב לרדת.
יעקב נבהל.
ואז אמר לו הקב״ה: «אם הוא יגביה כנשר (סמלה של רומא הוא נשר, וכך, אגב, גם סמליהן של רוסיה ואמריקה — נשר), ויבנה את קינו בין הכוכבים, גם משם אקח אותך». כך נפתח ספר עובדיה.
«בהר ציון תהיה פליטה», - אומר עובדיה. (את אותו הדבר אמר החפץ חיים ערב מלחמת העולם השנייה).
ועוד משפט מוכר מאוד מופיע בנבואת עובדיה: «והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש». כלומר, צאצאי עשו יישרפו בלהבתו של יוסף.
פסוק הסיום של נבואת עובדיה נכלל בסידור. בתפילת שחרית נהוג לומר אותו בסיום «שירת הים», יחד עם ציטוט מדברי זכריה הנביא: «ועלו מושיעים אל הר ציון לשפוט את הר עשו, ויראו כי לה׳ המלוכה[1]. והיה ה׳ למלך על כל הארץ; ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד[2]».
סיום זה מגלה את מהותו של הנס שאירע ליהודים בים. כאשר אבותינו, שנרדפו בידי המצרים, עברו את הים ללא פגע, ורודפיהם, כולם עד האחרון שבהם, מתו במעמקיו, העולם ראה שהקב״ה הוא המושל כאן — הוא המלך והכול כפוף לרצונו. כך יקרה גם בעתיד, כאשר יושג הניצחון על עשו.