הרבנית אסתר אופנגנדן
מה הכי חשוב לך בחיים? מה קודם לכול? בעלך או עובר אורח ברחוב? הילדים שלך או ילדי השכנים? הבית או העבודה? אהבתם של הקרובים לך או הכבוד שרוחשים לך השכנים?
מן הסתם יכולת לענות על השאלות האלה מיד, בלי לחשוב. ייתכן שהן נראו לך רטוריות. התשובות לשאלות האלה הן סולם העדיפויות שלך, מערכת הערכים שלך. נוח לך כשאת מבינה שחיי היום־יום שלך תואמים את סדר העדיפויות הזה, ומן הסתם את חשה אי־נוחות כשאין התאמה כזאת. אבל אל תתייאשי. כדי להרגיש הרמוניה פנימית נחוצים שני דברים:
| 1) להחזיק במערכת ערכים המנוסחת בבירור. 2) להיות בטוחה שאת פועלת על פי המערכת הזאת, ולא בניגוד לה. |
בוקר רגיל של אמא שצריכה להספיק הכול הוא בוקר מתוח למדי. כל ילד זקוק לתשומת לב. צריך לוודא שהגדולים יתארגנו ולא ישכחו דבר, ואת הקטנים עליה לארגן ולהלביש בעצמה. את כולם צריך להאכיל ולשלוח בזמן לבית הספר. וחוץ מזה, כמובן, עליה להתעורר בעצמה, להתלבש ולפחות לשתות משהו.
ובשעות הבוקר המוקדמות, בדרך כלל, ילדים נורמליים רוצים לישון ואינם מסוגלים למהר. אחד שקע בקריאה בשירותים, השני נעשה רעב נורא, אף שרק לפני דקה יצא מהמטבח והודיע שאינו רוצה לאכול ארוחת בוקר, לשלישי נתלש כפתור, והרביעי אינו מוצא את המחברת. וכן הלאה וכן הלאה.
אמא מתרוצצת מאחד לשני, מחלקת פקודות, נועצת מבטים מאיימים וקצת יוצאת מכליה. פתאום נשמע צלצול בדלת. אמא מפסיקה לצעוק, מסדרת את כיסוי הראש ופותחת את הדלת בחיוך רגוע. בפתח עומד הילד ברונשטיין מהשכנים ומבקש שקית חלב בהלוואה. אמא, שעדיין מחייכת, נותנת לו את החלב ושואלת במאור פנים:
- צריך עוד משהו?
הילד הולך, הדלת נסגרת אחריו בשקט, ואחד מבניה של אמא אומר לעבר השכן:
- נו, למה אני לא ברונשטיין?!
מבחן קטן. כמה פעמים ביום, לדעתך, יש לילדייך סיבה לחשוב: ״למה אני לא ברונשטיין״?
התשובה ״אף לא פעם אחת״ פירושה שהגעת לשלמות לאחר עבודה עצמית עצומה, או שאינך כנה במיוחד עם עצמך, או שאין לך ילדים.
כל התשובות האחרות מעידות שאת אישה רגילה וטובה, שקצת התבלבלה באשר למה שבאמת חשוב לה.
מעניין שמלאי של סבלנות ויחס טוב יש לנו. השאלה היא על מה אנחנו מוציאות אותו. כמעט כל אחת שולטת בעצמה בעבודה, אבל בבית….
הרב משה פיינשטיין היה חוזר ואומר שרק הקב״ה ואשתו של אדם מכירים את מהותו האמיתית.
לעיתים קרובות אנו שומעות תלונות על מחסור בזמן למשפחה. כדי לשפר את המצב, לפעמים די להיזכר לעיתים קרובות יותר בסולם הערכים שלנו, שבו כל אישה תציין בראש ובראשונה את הדאגה לבעלה ולילדיה. הרי האנשים האהובים עלינו ביותר מקבלים הכי מעט אהבה רק כשלא מעניין אותנו מה יקרה לאהבה הזאת, לאנשים האלה ולנו עצמנו.
לעיתים קרובות אני מתפעלת מאחת משכנותיי. כשאני פוגשת אותה במשך היום, היא נראית פשוטה מאוד. אבל פעם הייתי צריכה לקחת ממנה משהו בשעת ערב מאוחרת. כשפתחה את הדלת, בתחילה לא זיהיתי אותה: חליפה יקרה, איפור שנבחר בקפידה.
- כן, כמובן, כך אני נראית בכל ערב כשאני אוכלת ארוחת ערב עם בעלי! — ענתה השכנה על שאלתי האילמת. — ועכשיו סלחי לי, אין לי זמן לפטפט — בעלי מחכה...
חזרתי הביתה וחשבתי:
- לאישה הזאת ברורה התשובה לשאלה מי חשוב לך יותר. היא תאמר אמת לאמיתה כשתענה: בעלי.
המשך יבוא