לאה גינזבורג
"על הנס שעשית לי במקום הזה!"
חשבתי שלעולם לא אוכל לכתוב על כך. הזמן חלף. דברים רבים השתנו. אט־אט נעלמות מחלומותיי התמונות המחרידות, ובכלל, התחלתי לישון בלילות. והיום הרגשתי שכבר איני יכולה שלא לכתוב על מה שקרה...
התעוררתי מציוץ הציפורים. לא היה אפשר לראות אותן. חלון חדרנו הקטן פנה אל הגן.
יופייה של ארץ ישראל...
לעולם אין מפסיקים להתפעל מהזריחות ומהשקיעות, מהפרחים, מהצמחים ומהפירות.
הבוקר הזה היה הבוקר השני שלנו בישראל, שנראתה חמימה כל כך אחרי מוסקבה הקרירה. הבטתי מבעד לחלון וראיתי כמה מהר השמש עולה. הגיע הזמן שגם אני אקום! יום ארוך ונפלא מצפה לי. התוכניות שלי היו ממש "נפוליאוניות": להגיע עד השעה 9 ממעלה אדומים לתחנה המרכזית (התחנה המרכזית) שבירושלים, משם לשלוח את בתי ואת חברתה לתל אביב לרחוץ בים, אחר כך לעבור בחנויות (הזמנות של חברים ומכרים), לאחר מכן לסוכנות נסיעות (מתחשק לטייל בארץ), ועוד כמה פגישות שתוכננו מראש עוד במוסקבה...
סיכמנו, בתי ואני, שבשש בערב אגיע לאותו מקום, אאסוף אותה ואת חברתה, אתן להן לאכול, ואז נחזור אל החברים במעלה אדומים.
בהתאם לתוכנית הזאת, בדיוק בשעה 9 בבוקר כבר עמדתי בתחנה המרכזית והזהרתי את הבנות שלא "להיצלות" זמן רב בשמש, לשתות הרבה, לא להיכנס עמוק לים ולא לאחר — לחזור לירושלים עד השעה שש.
הבנות הנהנו בצייתנות, כשמחצית מדבריי נכנסת להן באוזן אחת ויוצאת מהשנייה, ועד מהרה כבר נופפתי להן לשלום דרך חלונו של אוטובוס גדול וירוק.
באותו רגע ממש, כשהאוטובוס יצא אל הכביש הארוך ונעלם מן העין, אבד לי השקט.
"למה נתתי להן לנסוע לבד? למה אפשרתי להן לנסוע לים? מה קרה לי? מה יהיה איתן עכשיו?"
ואכן, כאילו אפף אותי ערפל כלשהו. כל מה שקרה אחר כך דמה לחלום, למצב של טשטוש. שוטטתי בעיר באופן מכני, מנסה להעביר את הזמן, איכשהו לשרוד עד השעה שש. (ברצוני להזכיר לקורא שבאותם ימים עדיין לא היו לנו טלפונים ניידים, לא היה אפשר להתקשר לבנות, וכל שנותר היה להתפלל ולקוות שישובו הביתה בריאות ושלמות).
בשלב כלשהו הרגשתי שאני רעבה. שעת הצהריים התקרבה, ומאז הבוקר לא הכנסתי לפי "אפילו פירור"...
בפינת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' עצרתי וראיתי שלט בולט של "סבארו". כבר הייתי כאן לא פעם עם בתי ועם חברותיי. "מקום טעים"!
הנחתי על המגש מגוון מטעמים ישראליים והבטתי סביבי. השמש "התיזה" את קרניה אל תוך חלונותיה הענקיים של הפיצרייה, והכול היה מואר ושלֵו.
אחד השולחנות התפנה. כבר התקדמתי לעברו, אבל נעצרתי. לא רציתי לשבת כאן לבדי. היה בכך משהו מן הבגידה. שוב התעוררה הדאגה לבתי. "רק שלא תיכנס עמוק לים, רק שלא יקרה אסון!"
נזכרתי שיש בבית הקפה גם קומה שנייה. עליתי במדרגות. מחצית מהשולחנות היו פנויים. התיישבתי ליד אחד מהם בפינה, בירכתי ותלשתי חתיכה קטנה מהפיצה...
לא הבנתי מיד מה קרה. שמעתי קול מוזר ומחריד שבקע ממעמקי האדמה והרעיד את כל הסביבה, וצליל של זכוכיות מתנפצות. האוויר התמלא בריח חריף ורעיל, והוא שהוציא אותי ממצב הקיפאון.
צעקות, בכי וסירנה התמזגו ליללה רועמת אחת ורצופה. היושבים בקומה השנייה הסתערו לעבר המדרגות, אבל מדרגות של ממש כבר לא היו שם. במקומן היו שברי התקרה שקרסה. כשפילסנו את דרכנו למטה, מדלגים על השברים האלה, ראינו מה נמצא מתחתיהם...
גופות מגואלות בדם, חסרות חיים, של אנשים, מבוגרים, ילדים, של כל מי שהיו בקומה הראשונה של הפיצרייה.
הצלחתי לצאת אל הרחוב... מאוחר יותר, במפגש של מי שנותרו בחיים לאחר הפיצוץ, שאלה פסיכולוגית כל אחד מאיתנו על מה חשב באותו רגע. זכרתי היטב את מחשבותיי: "אמא! הלכת לעולמך כשהייתי בת שמונה בלבד. האם גם הילדה שלי תחווה את מרירות היתמות? אני לא יכולה 'ללכת' עכשיו. אני לא יכולה להשאיר מאחור את הילדה, את עולמי היפה, את ארץ ישראל, את הציפורים המצייצות עם שחר. אני לא רוצה למות! ה', אל תיתן לי למות!" דמותה הברורה של אמא ליוותה אותי בסיוט הזה.
כשיצאתי אל הרחוב גיליתי לתדהמתי שאני חיה וללא פגע, שאין עליי אפילו שריטה אחת. זה היה מוזר כל כך, מנוגד כל כך למציאות שסביבי, לרחוב המלא בצעקות, בדם ובאנחות, שפשוט קפאתי, אין דרך אחרת לומר זאת. פרשי המשטרה חסמו מיד את הרחוב, וברמקול נשמעו המילים: "התפזרו, כל מי שמסוגל לזוז! פנו את המעבר, ייתכן פיצוץ נוסף!"
בבהלה רצו האנשים לכל עבר.
מצאתי את עצמי בצידו השני של הרחוב החסום והתחלתי לשוטט בלי כיוון. הדמעות ערפלו את עיניי, אוזניי צלצלו ובפי היה טעם מר להחריד. השוטרים צעקו וסימנו לי שאסור להישאר כאן, שזה מסוכן. מסוכן? "מסוכן" לי לעמוד על אדמתי? אני, יהודייה, צריכה "להציל את עצמי במנוסה" בארצי שלי?
איבדתי את דרכי ולא זיהיתי את הרחובות שהיו קודם מוכרים, קרובים לליבי ואהובים. מחשבותיי התערבלו. לנגד עיניי עמדה ילדה קטנה שאמה חיפשה שולחן בקומה הראשונה של הפיצרייה. מה קרה לה? האם הפעוטה הזאת, בעלת העיניים החומות הענקיות, עודנה בחיים?
רגליי הובילו אותי אל הכותל המערבי, המקום שבו זה מאות שנים מעלים יהודים מכל העולם את תפילותיהם לקב"ה.
שם, ליד הכותל, חזרתי אט־אט לעצמי. בכיתי ונישקתי את האבנים שטופות השמש, הודיתי על הצלתי הניסית והתחננתי שיישמרו חייהם של מי שנפגעו...
בתי וחברתה נכנסו לקיוסק ליד חוף הים כדי לקנות עוד בקבוק מים (כלומר, הן הקשיבו לי ושתו הרבה). על מסך הטלוויזיה שם שודרו חדשות מירושלים. הילדה שלי קפאה, ואז אמרה בנחישות: "אמא שלי שם, ב'סבארו'! צריך לנסוע מיד לירושלים!"
איני יודעת מה הרגישה, או ליתר דיוק, כיצד הרגישה שהייתי דווקא ב"סבארו". כשהגיעו לירושלים מיהרו הבנות לצומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג'. הן ניסו לברר אם יש רשימה של מי שנותרו בחיים לאחר הפיצוץ, ניסו לקבל מידע כלשהו...
משלא הצליחו לברר דבר, הלכו לאיטן אל התחנה המרכזית, מנסות להמתין עד השעה שש. גם אני הגעתי מוקדם יותר, מתוך תחושה שעליי להיות שם עכשיו.
לעולם לא אשכח את המפגש הזה...
חשבתי שלא אוכל לכתוב על כך. הזמן חלף. דברים רבים השתנו. אט־אט נעלמות מחלומותיי התמונות המחרידות, ובכלל, התחלתי לישון בלילות.
אבל לא שכחתי. ואיני רוצה לשכוח! עליי רק להשתדל לחיות כך שאצדיק את החיים שניתנו לי מחדש, להיות ראויה למתנה הזאת...