אמירה שיין
לפעמים אנחנו מחפשות עבודה ולא מוצאות במשך חודשים, שנים. הזמן רץ, ואנחנו נאנחות: ״בכל מקום יש פרוטקציה״, ״לא אוהבים רוסים/דתיים״, ״אני צעירה מדי/מבוגרת״, ״אף אחד לא רוצה להעסיק בחורה צעירה וחסרת ניסיון/אמא עם ילדים״ וכן הלאה. אנחנו כאילו מצדיקות את מה שקורה, מסבירות לעצמנו את זה בסיבות ״טבעיות״.
אבל קורה גם שאנחנו עצמנו ״דוחות״ הזדמנויות להתקבל לעבודה.
היום אני רוצה לדבר על כך. למה זה קורה? אולי עמוק בפנים אנחנו רוצות משהו אחר — להשקיע את האנרגיה שלנו בילדינו, בבית? ואולי, לפני שנצלול שוב לחיפוש משרה, עלינו להבין למה אנחנו כל כך רוצות לעבוד? טוב, חוץ מהכסף, כמובן. מה גורם לנו לסבול מכך שאין לנו עבודה?
קודם כול, כנראה, אנחנו רוצות לצאת לעבוד כדי להוכיח לעצמנו ולסובבים אותנו ש״אני שווה משהו״. לחלק מאיתנו קל יותר להעריך את עצמן לפי המשכורת שהן מקבלות, או לפי חשיבות התפקיד שהן ממלאות. וכך ״לזכות״ באהבה. התחושה הזאת, שצריך להתאמץ מאוד כדי לזכות באהבה, היא תחושה כוזבת, שגויה מן היסוד.
באחד המאמרים הבאים אנסה לכתוב למה אנחנו עמלות כל כך קשה כדי ״לזכות״ באהבת הסובבים אותנו.
אז מה מוליד בנו את השאיפה לצאת לעבוד?
- אנחנו דואגות לעצמנו וליקירינו. כמובן, ״אם אין אני לי…״ ״אם לא אעשה את זה, מה יהיה?..״
- אנחנו לוקחות על עצמנו אחריות לכול — גם לפרנסה.
- אנחנו מחפשות סיפוק ואושר. אנחנו בוחרות בדרך שהורגלנו אליה בבית הספר, מילדות: למדי בשקדנות, ואז תבוא ההצלחה, ובעקבותיה תרגישי סיפוק, אושר, תחושה שאני שווה משהו.
עכשיו אפשר לבחון גם את הצד השני:
- משהו בתוכי אומר: נמאס לי להוכיח שאני שווה משהו.
- אני רוצה שיאהבו אותי ככה סתם, בלי מאמץ מצדי, הרי אוהבים ילדים קטנים בלי שום סיבה.
- אני רוצה לחיות את חיי בלי צורך להוכיח לאף אחד שום דבר, אפילו לא לעצמי.
- אני לא רוצה לקחת על עצמי אחריות לשום דבר שאינו נמנה עם חובותיי, אני רוצה שיפנקו אותי, שידאגו לי.
אושר פנימי, שמחה עמוקה וסיפוק אי אפשר לקבל מבחוץ.
אישה לעולם לא תוכל להסתפק בהצלחות ובהישגים חיצוניים, כמו קריירה. קריירה יכולה להיות רק רקע נעים, אבל לא העיקר.
איך אנחנו מגיבות ל״סיפור הצלחה״ כגון: ״שרה השקיעה כל חייה בעסק, התחילה מאפס והרוויחה מיליונים, כיבדו והעריכו אותה. היא מעולם לא נישאה, ואין לה ילדים״. הלב מתכווץ מרחמים!
או ניקח סיפור אחר: ״מירה חיה כל חייה בעוני נורא, הייתה נשואה לאדם נפלא שעמו חיה בשלום. גידלה ילדים. נהנתה מחברת נכדיה וניניה״.
נכון שהסיפור הזה מעורר תחושה של חום, סיפוק מהחיים ואושר נשי פשוט?
לשם ההשוואה, אני רוצה להביא דוגמה לגבר מצליח. סיפור על גבר מצליח הוא תמיד סיפור על הצלחה מחוץ לבית, מחוץ למשפחה. כשרוצים לתאר גבר שהצליח בחיים, מתארים את מעמדו בחברה, את התקדמותו בקריירה, תפקיד בכיר והישגים אחרים, למשל כתיבת ספרי הלכה ופירושים לתורה.
לגברים יש מצווה ״לכבוש את הארץ״. ואילו הקריירה שלנו, הנשים, מכוונת, בעיקר, אל מעמקי נפשנו הנשית ומתממשת בתוך הבית; חשובים בה יחסים חמים וטובים עם הבעל, עם המשפחה וכמובן גם עם עצמנו.
על האחריות של אחרים, שאנחנו נוטות לקחת על עצמנו.
אנחנו, הנשים, חולמות להישען על כתף גברית איתנה. אז מדוע איננו תמיד נותנות אמון? מדוע אנחנו מתערבות, מעירות הערות כמו אמא לילד קטן? ולא כמו רעיה לבעל בוגר, נבון ואחראי. הרי נישאנו לאדם שאפשר לסמוך עליו.
אני חושבת שכאן טמונה הסיבה להתנגדות הלא מודעת שלנו לעבודה (מחוץ לבית). כשהבית שלנו מלא באהבה, שורר בו שלום, מושקעים בו כוחות והוא עיקר דאגתנו, אז מגיעה גם העבודה – בדיוק זו שעליה חלמנו, שמאפשרת לנו לממש את עצמנו ולהראות את יכולותינו. פתאום הכול מתחיל להתחבר, כמו פאזל.
מובן שיהיו תקופות שונות, עליות ומורדות, וחשוב שנתייחס לעצמנו ברכות רבה יותר.
הגבר נחוש, חזק, פורץ קדימה. ואילו האישה רכה וחמה, היא מאפשרת לבעלה ולילדיה לצמוח ולהתפתח, אפילו אם נבחן זאת במובן הגופני הפשוט ביותר: בזמן ההיריון. מה נדרש מן האישה בזמן ההיריון למען בריאות התינוק? להתרוצץ בטירוף ובלי לחשוב על עצמה, לדאוג מהיכן להשיג עוד כסף. או לאכול מזון בריא בזמן, לנוח, לא להתאמץ יתר על המידה, להיות במצב רוח טוב, ובכלל, פשוט להיות בריאה, מטופחת ושמחה?
גם אני, כמובן, מתרוצצת בזמן ההיריון אחרי ילדיי הקטנים. אבל רציתי להדגיש שהתרומה והאחריות שלנו הן, קודם כול, להיות לצדם – רכות וחזקות, בריאות.