הרב שמשון דוד פינקוס
״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא, 19:18)
אנו רואים שאנשים מקיימים מצוות בהתרוממות רוח ובהתלהבות. הם מתכוננים לקיום המצווה, ובשעת קיומה משתדלים לעשות זאת באופן המדויק והטוב ביותר. (אפשר להביא כדוגמה את קיום מצוות הפסח שחלף: כמה זמן ומאמץ משקיעים בהכנות אליו, כיצד משתדלים שלא יישאר בבית אפילו פירור חמץ, באיזו התלהבות — בייחוד הילדים — שורפים את החמץ, ובאיזו התרוממות רוח קוראים את ההגדה ואוכלים מצה בליל הסדר. — הערת המתרגם.)
אם כן, מפליא מדוע אנשים מתנהגים אחרת לגמרי כשהם מקיימים את מצוות גמילות חסדים — עזרה לזולת? כאן איננו רואים את ההתלהבות הקיימת בקיום מצוות אחרות.
מדוע אפוא לא שפר מזלן של המצווה הזאת ושל מצוות דומות לה, כגון ״ואהבת לרעך כמוך״?
הסיבה היא שבמצוות כגון חסד, אהבת הזולת וכדומה, מלבד המצווה עצמה קיימת גם נטייה טבעית לקיימה. ממילא, כשאנו מקיימים אותה, אנו עושים זאת מתוך תחושה פנימית מולדת, ולא משום שזו מצווה. מכאן נובע החסר באופן קיומה.
הדבר נוגע להיבטים רבים בחיינו. למשל, אדם נוהג במכונית ושוקל אם לעשות פעולה שיש בה מידה מסוימת של סכנה. כשהוא מהרהר בכך, הוא מעריך מה הסיכוי שתתרחש תאונה, חס וחלילה. אילו חשב שיש כאן סכנה לעבור על מצוות ״ונשמרתם מאוד לנפשותיכם״ — הכול היה שונה לגמרי! אנשים אומנם עלולים לזלזל בסכנה, שכן זה טבעם, אך החשש לאכול חתיכת בשר חזיר מפחיד מאוד כל יהודי.
ידוע שהרב חיים סולובייצ׳יק הרבה להקל בהלכה בענייני צומות. בנו, הרב יצחק־זאב, הסביר שאביו לא הקל, אלא להפך, החמיר מאוד — בענייני פיקוח נפש!