על פי ספריהם של הרב אליהו אליעזר דסלר והרב פסח אליהו פאלק
ידוע שבועז נשא את רות לאחר שהבחין בהתנהגותה הצנועה. רש״י מסביר שבועז התפלא על האופן שבו רות אספה את השיבולים שנפלו — בכריעה ולא בהתכופפות. במבט ראשון מדובר בהתנהגות טבעית, וקשה להבין מה הרשים כל כך את בועז.
את התשובה אפשר למצוא בדבריה של רות עצמה: ״ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים״ (רות, 2:7). היא משתמשת במילת היחס אחרי. חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים שיש הבדל מהותי בין אחר — ״בסמוך מאחור״, ובין אחרי — ״במרחק״. רות הלכה אחרי הקוצרים ושמרה על מרחק רב, כדי למנוע קרבה יתרה אליהם.
למרות זאת, כשהיא רחוקה מן הקוצרים, ולמעשה לבדה, רות מקפידה לכרוע ולא להתכופף. זה מה שהרשים את בועז.
הרב פאלק (מחבר הספר ״עוז והדר לבושה״) ממחיש באמצעות דוגמה זו שצניעות היא דרך חיים שעל אישה ללכת בה גם כשהיא נמצאת בביתה לבדה לגמרי.
סיפורה של רות עצמה מפעים. המואביות ידועות בתורה בפריצותן ובעבודת האלילים שלהן.
ואילו היא, שהייתה מואבייה, הצליחה להפוך את הרע לטוב, ובכך זכתה להיות אם שושלת המלוכה בישראל, אם שושלת המשיח! האם לשם מטרה נעלה כל כך היה הכרח לבחור באישה מצאצאי מואב? האם לא הייתה בין בנות ישראל מועמדת ראויה בעלת ייחוס ללא דופי ומידות שונות בתכלית המושרשות בנפשה?
בהיסטוריה היהודית אפשר למצוא דוגמאות רבות כאלה, שבהן אדם הגיע לגבהים שלא נודעו כמותם מתוך תנאי פתיחה שנראו לכאורה בלתי נוחים, והפך את הרע לטוב.
אברהם אבינו גדל בקרב עובדי אלילים והגיע לדרגת קדושה עליונה, שניצוצותיה מצויים בכל צאצאיו.
משה רבנו בילה את ילדותו בתנאים של טומאה רוחנית נוראה, גדל על ברכיו של פרעה, שבעצמו היה מושא לעבודת אלילים, והגיע לדרגת נבואה ששום אדם אחר לא הגיע אליה.
בני ישראל יכלו לקבל את התורה רק לאחר שנים רבות של שעבוד מצרים, שבהן ירדו למדרגה ה־49 של הטומאה הרוחנית.
כיצד אפוא אפשר להתגבר על תנאי הסביבה ולהתעלות למרות מה שמתרחש מסביב? האם ייתכן מצב שבו הסביבה לא תשפיע על האדם?
מסביר הרב דסלר:
״הסביבה בהכרח משפיעה על האדם. אך אינה בהכרח משנה אותו. אם אין ביכולתה לשנותו, השפעתה מתבטאת בכך שהיא מחזקת את עמדותיו.״
אם אדם המכיר באמת בביטחון גמור מוקף ברשעים, הרע נעשה מאוס בעיניו, והוא מתחזק עוד יותר בדרך הנכונה שבחר בה.
כך אברהם אבינו, שהכיר מקרוב את עבודת האלילים, עמד על מלוא הטומאה שבמתרחש סביבו והגיע לרעיון של בורא אחד.
גם ההפך נכון. רשע החי בקרב צדיקים עשוי לשנוא את האמת בעוצמה שרשעים אחרים אינם מסוגלים לה. כך בדיוק קרה לעשו, שגדל בביתם של שני צדיקים — יצחק ורבקה. צאצאו עמלק יצא למלחמה על ישראל רק מפני שלא יכול היה לשאת את גילוי האמת שהתרחש באמצעות עם ישראל. מדרגה כזאת אינה בהישג ידו של רשע רגיל; רק עשו מסוגל לכך. הוא לא רק שלא קיבל את מה שיצחק ורבקה ניסו ללמדו, אלא דווקא משום כך התחזק כל כך בעמדתו, עד שצאצאיו בכל הדורות נלחמים בקב״ה לא מפני שהם רואים ערך בעבודת אלילים, אלא מפני שהם שונאים את האמת.
בכל פעם בהיסטוריה היהודית שהקב״ה רוצה לתת לצדיק אפשרות לעלות למדרגה גבוהה מאוד, הוא מעמיד אותו בסביבה הנוראה ביותר, כדי שיכיר באפסותו של הרע ויגיע לדרגה גבוהה יותר של צדקות.
התורה מדגישה שאביו של אברהם היה תרח עובד האלילים, שמשה רבנו גדל בבית פרעה, שרות היא מצאצאי מואב... אילו רק נמנעו מהשפעת הסביבה, התורה לא הייתה כותבת על כך. אם הדבר נכתב, משמע שהוא מהותי, וכולם הגיעו לגבהים רוחניים לא למרות מוצאם, אלא בזכות מוצאם.
דווקא רות הייתה לסבתא רבתא של דוד המלך. רק צדקת ששמרה על צדקותה בתנאים של טומאה רוחנית נוראה הייתה יכולה להימצא ראויה לכך.
הדבר נוגע גם לנו — יוצאי מצרים הסובייטית. חונכנו על תרבות זרה, קראנו ספרות רוויה בטומאה רוחנית, שלימדו אותנו לקחת דוגמה מגיבוריה… עכשיו, כשהקב״ה הוציא אותנו משם, מה עלינו לעשות עם כל המטען הזה? להשליך אותו למזבלה ולנסות לשכוח הכול? או להמשיך לקרוא את אותם ספרים (ולצפות באותם סרטים), תוך שאנו מסבירים לעצמנו שכמובן, הגיבורים לא תמיד מתנהגים כראוי, אבל הרי ״באיזה כישרון זה כתוב, איזו שפה — ספרות של ממש״?
הקב״ה שלח אותנו לאותה ארץ נוראה, כשם ששם את משה רבנו בבית פרעה ואת רות במואב, כדי שהרע יימאס עלינו, ובזכות זאת נוכל להפוך את הרע להתעלות רוחנית.
אנחנו, שחונכנו על פולחן פבליק מורוזוב, יכולים להגיע לרמה גבוהה בקיום מצוות כיבוד הורים ולהישמר יותר בלשוננו. מתוך היכרותנו עם הספרות הקלאסית, אנו יכולים להבין לאילו תוצאות נוראות מובילה פריצות, ולהעלות את הרוחניות בחיי המשפחה שלנו לגבהים שלא נודעו כמותם.
כמובן, הדבר לא יקרה מעצמו. עלינו ללמוד הרבה, יותר מאלה שגדלו ״בתנאי חממה״. אבל לעומת זאת, יש לנו פוטנציאל גדול יותר. אולם לא נוכל לנצל את הפוטנציאל הזה אם פשוט נשכח הכול (והאם נצליח בכך?), ועל אחת כמה וכמה אם נשאיר בנפשנו פינה ל״ערכים״ האלה, ונעמיד את עצמנו בסכנה ליפול תחת השפעת הרע.
ילדינו יודו לקב״ה על כך שאין להם המטען הזה (אם לא ״נעמיס״ אותו עליהם), ויקנו לעצמם רוחניות בדרך ישירה.
ואילו אנחנו צריכים להודות לקב״ה על שנתן לנו את המטען הזה, את הפוטנציאל הזה לצמיחה רוחנית, ולהגיע לרוחניות ״על דרך השלילה״, מתוך ידיעה עד כמה הרע יכול להיות מאוס.
הכינה: ח. ברמן