פרקן ברוך
לפני פסח אנו מסלקים את החמץ מביתנו. לדברי חכמינו, החמץ אינו אלא גאווה. הגאווה שבאדם תופחת כבצק שמרים…
הנה סיפור נפלא על הרב יהונתן אייבשיץ, הממחיש עד מתי צריך לתקן את מידת הגאווה.
הרב יהונתן אייבשיץ שהה פעם ביום כיפור בעיירה יהודית. בתפילת הערב התפלל אחד מחשובי הקהילה ברגש רב: «עפר אני בחיי — קל וחומר במיתתי…» — מתוך דמעות, ובקולו נשמעה חרטה. הרב אייבשיץ שם לב לתפילתו, התפעל ממנה בלבו וזכר אותה.
למחרת בבוקר לא קראו לאותו אדם נכבד לעלות לתורה. הוא כעס מאוד והחל לצעוק על גבאי בית הכנסת, להטיח בו האשמות ולחרף אותו בלשון הקשה ביותר.
הרב אייבשיץ החליט להתערב. הוא ניגש ואמר: «איך זה שאתמול התפללת ברגש רב כל כך: “עפר אני בחיי?..” הדבר מחייב ענווה. אין צורך להתרעם כך».
על כך השיב האיש: «התפללתי — דיברתי לפני הקב"ה. לפניו אני עפר, כמובן. אבל לפני הגבאי הזה! הרי הוא הרבה יותר עפר ממני! הרי הוא אפילו גרוע מעפר!»
אז קרא הרב אייבשיץ: «עכשיו אני מבין את דברי הגמרא. כתוב שדברי משה ואהרן גדולים מדברי אברהם אבינו. אברהם אמר: “ואנכי עפר ואפר”, ואילו משה ואהרן אמרו: “ונחנו מה?”. אברהם אמר את הדברים האלה לפני הקב"ה, ואילו משה ואהרן אמרו אותם לפני כל העם. הם חשו ענווה בפני כל אדם מעם ישראל».