בתיה ציבוקמאכר
הקדוש ברוך הוא בירך אותי ואת אשתי בבית מלא צחוק של ילדים. להתבונן בבנים ובבנות הנפלאים שלנו, לעקוב אחר התבגרותם, לשמוח בהצלחותיהם הגדולות והקטנות – על מה עוד יכול אדם לחלום? כמובן, ילדים רבים היו כרוכים מבחינתנו גם בהוצאות רבות, אבל היינו מוכנים לכך ועם השנים למדנו לשמור על שליטה בכספים שלנו. יתרה מזו, כבר בזמן ההכנות לבר המצווה של בננו הבכור התחלנו, אשתי ואני, לחשוב כיצד להבטיח לכל ילדינו נדוניה מכובדת. התחלתי לברר, להתייעץ עם אנשים המבינים בתחום, ובהדרגה התגבשה תוכנית ברורה פחות או יותר: החלטנו להצטרף לשורות בעלי הבתים. החלטנו לרכוש בית מתאים, לחלק אותו לכמה דירות, להשכיר כל אחת בנפרד ולקבל הכנסה.
שקל אחר שקל גדלו חסכונותינו, והחלטנו להשתמש בכל הסכום שנצבר כמקדמה. את הסכום החסר אפשר היה להשלים באמצעות משכנתה, ואת החזרי ההלוואה קיווינו לשלם מדמי השכירות של הדיירים.
כשעמדתי לקנות דבר משמעותי יותר ממצרכים לשבת, למשל מכונת כביסה חדשה, הייתי מתכנן את הקנייה ביסודיות: אוסף מידע, משווה בין דגמים, בודק מחירים בכמה חנויות… וכמובן, כשעלתה באופק התוכנית לרכוש בית – אפילו אם היה מדובר בבית קטן בפרברים – לא התכוונתי בשום אופן לפעול על עיוור. למדתי את השוק עד לפרטים הקטנים ביותר, התייעצתי עם מומחי נדל״ן רבים וקראתי חומר רב בנושא. בהחלט לא רציתי שהכסף שחסכתי בעמל רב כל כך ירד לטמיון.
בעזרת ה׳ הציעו לי אפשרות משתלמת: בית מרווח למדי בעיר בעלת עתיד מבטיח, עם קהילה הולכת וגדלה, והמחיר התאים לי בהחלט. הבית הוצע למכירה כבר זמן רב למדי, אבל בגלל המחיר הגבוה שנקבע בתחילה, לא נמצאו קונים פוטנציאליים. המוכרים, מצדם, היו חייבים להעביר בדחיפות תשלום עבור ביתם החדש, והחלו להוריד בהדרגה את המחיר. כשנתקלתי בבית הזה, אפשר היה לתאר את מחירו במשפט: «זול מזה – רק בחינם».
העסקה הייתה משתלמת, אבל לאחר שערכנו חישוב של כל הכספים שלנו, ראינו אשתי ואני שלא נוכל בשום אופן לממש את התוכנית בכוחות עצמנו. הצעתי שותפות לאחד מחבריי לכולל – מצבו היה דומה למדי לשלי – והוא הבטיח לחשוב על כך. פירוש הדבר היה שגם הוא יתייעץ עם מומחים, יבקש עצה מחברים וילמד את שוק הנדל״ן. כך או כך, כעבור שבוע הסכים החבר – גם לו אמרו שהרכישה הזאת תהיה השקעה מצוינת, ועם הזמן היא אמורה להבטיח הכנסה יציבה למשפחה הגדלה.
כפי שכבר אמרתי, קנייה של דבר שעולה יותר מכמה מאות שקלים תמיד הייתה בשבילי אירוע גדול. תוכלו לתאר לעצמכן באיזו התרגשות נסענו למשרדו של עורך הדין כדי לחתום על החוזה! רכישת הבית לא הייתה רק אירוע גדול – היא הייתה דבר יחיד במינו בחיי המשפחה שלנו, והייתי נרגש כל כך עד שראשי אף הסתחרר מעט. אין פלא – הרי כל חסכונותינו יושקעו בבית הזה, ובנוסף לכך אנחנו מתחייבים להחזיר הלוואה במשך שנים רבות. העובדה שחלקתי את ההוצאות שווה בשווה עם חברי הרגיעה אותי מעט, ואפילו המחשבה שגם את הרווח נחלוק שווה בשווה לא הייתה יכולה להפחית משמחתי.
לאחר שסיימנו את הסידורים המשפטיים, ניגשנו לחלק המעשי. לאחר שבחנו את האפשרויות, החלטנו לחלק את הבית לשתי דירות נפרדות – כפי שהיה גם בתוכניתו המקורית של הבניין, עד שהבעלים האחרונים החליטו לאחד את הדירות. נוסף על כך, מנקודת מבטם של בעלי נכסים, הדבר היה משתלם יותר: השכרת שתי דירות נפרדות פירושה היה רווח גבוה בשליש!
בשאלה האדריכלית החלטתי לפנות לאחי. הוא הבין היטב באדריכלות ובבנייה, והתגורר בעיירה שבה קנינו את הבית. פשוט ביקשתי ממנו למצוא זמן ולבחון את הבית, כדי שיוכל לתת לי עצה מקצועית כיצד כדאי לחלק אותו. הבנתי שפניתי לאדם הנכון כשאחי התקשר עם בשורה משמחת: אין צורך לשכור אדריכל ומתכנן יקרים לצורך הבנייה. במקום זאת אפשר לשכור בנאים פרטיים, והם יעשו את העבודה היטב, והדבר יפחית את הוצאותינו על שינוי המבנה בשליש לפחות. חופשת הקיץ התקרבה, והחלטנו לא לבזבז זמן ולסיים את השיפוץ בתוך חודש וחצי, בתנאי שאחי יהיה מנהל העבודה הראשי.
«רבות מחשבות בלב איש…», אבל החיים לא תמיד מתנהלים כפי שאנחנו מתכננים. אחרי שני ימי עבודה הודיע לי אחי שטעה מעט בחישוביו. הצינורות בבית נרקבו, וכדי להחליף אותם יהיה צורך להחליף גם את הרצפות ואת חלק מהקירות. «אני רואה שהוצאות השיפוץ גדלות כל הזמן, וחוץ מזה, זה גוזל ממני יותר זמן – הרבה יותר מכפי שהתכוונתי מלכתחילה להקדיש לפרויקט הזה», אמר אחי כבר בשבוע הראשון של הבנייה. – «אין לכם אפשרות לשלם לי על עבודה מורכבת כל כך». למעשה, זו הייתה הודעה מפורשת מצדו שהוא פורש ומטיל עלינו את כל עבודות הבנייה.
לא היה לנו זמן רב לשקול את הדברים, ונאלצנו לקחת הכול לידיים. עד מהרה כבר שקענו עד מעל הראש בלוחות רצפה, בחומרי בידוד, באבן חיפוי ובחיווט. הכסף יצא בקצב מהיר בהרבה מכפי שצפינו. מאחר שלא הייתה לנו ברירה, החלטנו להשקיע את כל הכוחות והאמצעים כדי שהעבודה לא תיעצר אפילו ליום אחד ותסתיים בזמן.
לבסוף, בעזרת ה׳, הגיע היום שבו הכול היה מוכן: הקירות נבנו, הצינורות לא דלפו והחשמל פעל. הזמנו מומחה נדל״ן לראות את השיפוץ ולהעריך את דמי השכירות שאפשר לקבל עבור הדירות. לאור שנות עבודתו בשוק, לא יכולנו שלא לשמוח על מסקנתו שהעסקה שלנו הייתה משתלמת מאוד, והמחיר שהציע לנו לקבוע עבור הדירות תאם בהחלט את ציפיותינו. לפני שנפרד מאיתנו הוא הבטיח שהביקוש לאזור הזה הולך וגדל, ושהוא אינו חושב שהדירות יעמדו ריקות אפילו יום אחד. תוכלו לתאר לעצמכן איזו מוזיקה נפלאה לאוזנינו היו דבריו לאחר כל התלאות של השיפוץ ושינוי המבנה. היינו בטוחים שהדירות ייחטפו כמו לחמניות חמות, ושכל הקשיים כבר מאחורינו.
במהלך הימים הספורים הראשונים חתמנו על חוזה. המשפחה שעמדה להיכנס לדירה נראתה אמינה, כנה וישרה, והיינו בטוחים שאנשים כאלה יהיו שוכרים מצוינים. אבל שמחתנו הייתה מוקדמת: תוך ניצול ניסוח לא מדויק בחוזה, השוכרים שנראו לנו אמינים כל כך עזבו את הדירה והותירו אותנו עם ערימה של חשבונות שלא שולמו ועם סיכוי מזערי לגבות מהם את התשלום. החוזה שלנו התברר כפיסת נייר חסרת תועלת.
בזמן שהתרחש הסיפור עם הדירה הראשונה, הרגענו את עצמנו במחשבה שלפחות הדירה השנייה תביא לנו הכנסה יציבה שתעזור לנו לעמוד בהחזרי ההלוואה. אבל גם כאן ציפתה לנו אכזבה. החלטנו שעולים חדשים בוודאי לא ירמו אותנו. אבל שוב טעינו. השוכרים שלנו, שנראו לנו חסרי ניסיון, ניצלו דווקא את חוסר הניסיון שלנו. הם אפילו לא התכוונו לשלם!
אלה היו ימים של ניסיונות קשים. דירה ריקה נראתה כמתנת גורל בהשוואה לדירה שבה גרו אנשים שסירבו בעזות מצח לשלם שכר דירה ולא הסכימו להתפנות. התרוצצנו בין עורכי דין, מתווכי נדל״ן וגמ״חים מקומיים, ונתנו שטרי חוב תמורת עוד ועוד הלוואות, שנזקקנו להן כדי להחזיר את ההלוואה לבנק.
מה עושה כל יהודי שומר מצוות כשפוקדות אותו צרות? התחלנו להקדיש תשומת לב מיוחדת לחשבון נפש: חשבנו על מעשינו, חיפשנו כל אפשרות לתקן את עצמנו, הקדשנו יותר זמן ללימוד תורה, עבדנו על עצמנו והשתדלנו לתת יותר צדקה. ניסינו שלא להחמיץ שום הזדמנות למצוא חן בעיני הבורא…
כך חלפו שבועות, ואחריהם חודשים. הקיץ התקרב לסיומו, ועמדנו על סף ימי הדין. יום אחד, באמצע חודש אלול, עסקתי בבחינה עצמית, כפי שנהגתי לעשות בתקופה האחרונה, ונזכרתי באירועי השנה החולפת ובקריסה הכלכלית שלנו. פתאום עלתה בעקבות זאת במוחי מחשבה חדשה לגמרי – אולי היינו צריכים לשלם לאחי עבור שני ימי העבודה המלאים שבהם טיפל בבית שלנו בזמן החופשה! אולי הוא נוטר לנו טינה, וזו הסיבה שאיננו מצליחים לזכות בברכה!
מיד התקשרתי לחברי, שעמו התאמצנו זמן רב כל כך לפתור את התעלומה, ושיתפתי אותו במחשבותיי. אבל הוא מיד חלק על דבריי: «נדמה לי ששכחת שנתת לאחיך מתנה יקרה מיד אחרי שפרש מהפרויקט?» «כמובן שאני זוכר», השבתי. «אני אפילו יכול לומר לך באיזה גמ״ח לקחתי כסף כדי לקנות את המתנה הזאת». למעשה, חברי הופתע מההשערה שלי: «אתה באמת חושב שהוא נוטר לנו טינה?» «למען האמת, לא, לא נראה כך. היחסים שלנו לא השתנו לרעה, וכבר רקדנו יחד בחתונות פעמים רבות מאז, וחוץ מזה, לא שמעתי שום דבר רע לא ממנו ולא מאף אדם אחר».
הבנתי שדבריי אינם הגיוניים כלל, אבל האם אפשר להסביר את תוכניתו של הבורא על פי ההיגיון? חשבון הנפש היומי לימד אותי לסמוך על תחושותיי, ובאותו רגע הייתי כמעט בטוח שהבחינה העצמית שלי עוזרת לי להתקדם בכיוון הנכון בדרך להסרת הסיבה לכל הכישלונות שלנו. המשכתי לעמוד על דעתי: «תיזכר», אמרתי לחברי, «כמה כסף הפסדנו בחצי השנה האחרונה! וזה בלי להביא בחשבון את מודעות הפרסום, את הוצאות הנסיעות שלנו, את שכר הטרחה של עורכי הדין ואת החזרי ההלוואה!» «…ובלי להביא בחשבון את אובדן הזמן היקר מפז ואת כל העצבים שלנו!», אמר חברי, מחזק את דבריי.
אחי הופתע מאוד כשהופעתי בביתו עם הצעה בלתי צפויה כל כך. «אז זה מה שאתה חושב עליי! שאני נוטר טינה?» הוא חייך למשמע התנגדותי וסירב בתוקף לקבל את המעטפה ובה שכרו עבור שני ימי עבודה. אבל אני הייתי נחוש לא פחות, וכשהבטתי עמוק יותר בעיניו ראיתי שבסירובו הוא רק מסתיר אי־נוחות פנימית. נדמה היה לי שגם הוא סבר שמגיע לו כסף על עבודתו. הוא ציפה לתגמול, ובתת־המודע היה מאוכזב בעיקר מאיתנו, שכן יצא שאכזבנו את ציפיותיו.
«קח את הכסף והשתמש בו למטרה טובה», אמרתי. «החלטנו שכך נכון, אפילו בלי לדון בזה. בבקשה, אל תחשוב אפילו לסרב!» החלטתי להשאיר את הדברים כך. למעשה רציתי להזכיר לו שאין מצווה כזאת – לשמור בלב טינה או אכזבה. לשותפי ולי היה קל הרבה יותר אילו אחי הבהיר מיד את המצב ואמר מה עמדתו. כמה חבל שכל הזמן הזה היינו שרויים בחוסר ידיעה!
זה נשמע כמו נס, אבל באותו שבוע שבו שילמתי לאחי על עבודתו הצלחנו לחתום על חוזה משתלם לטווח ארוך להשכרת הדירה הריקה! ושבוע לאחר מכן נודע לנו שהפולשים בדירה השנייה שלנו החליטו להפסיק לגרום לנו צרות ולעזוב, ושאפשר להשכיר גם אותה. היינו צריכים להזכיר לעצמנו שוב ושוב שכל מה שקורה לנו אינו חלום אלא מציאות נפלאה. לא הסתפקנו במינימום הנדרש על פי הדין, אלא החלטנו להרחיק לכת בשאיפתנו להשכין שלום ואהבה. המכשול הוסר, והשכר לא איחר לבוא, מידה כנגד מידה, מידו הגדולה והנדיבה של הקדוש ברוך הוא.
תרגום – א׳ שוואלב.
הגרסה האנגלית של הסיפור נמסרה באדיבות ארגון «משמרת השלום», שפעילותו מוקדשת ללימוד המצוות הנוגעות לטהרת הדיבור וליחסים שבין אדם לחברו.