הרבנית לאה גנס
בחינוך אנחנו שואפים להפסיק התנהגות בלתי רצויה ולהביא להתנהגות רצויה או לחזק אותה. ענישה, לצד עידוד, היא שיטת חינוך המסייעת לשנות התנהגות. באמצעות עונשים אנחנו מנסים להפסיק את דפוס ההתנהגות שאנחנו רואים כבלתי מקובל, ובאמצעות עידוד — לחזק הרגל חדש וטוב.
מה יכול להיחשב עונש? האם זו תמיד גערה או פליק? או שאפשר להעניש אפילו במבט, בהפגנת פחות אהבה מהרגיל?
למעשה, עונש הוא כל פעולה שגורמת לילד לחוש ״רוח נשברה״, כלומר להתחרט על מעשהו. העונש יכול להיות גופני או נפשי. עונשים גופניים מובנים; כשמדובר בילד קטן, זה יכול להיות פליק. עונשים נפשיים יכולים להתבטא במילים, למשל: ״אני מאוכזבת ממך״, ״פגעת בי״; או בהבעת הפנים — הילד מביט באמא ומבין שהיא מאוכזבת.
בתי חזרה לאחרונה הביתה וסיפרה שקנתה משהו שהיא שמחה בו מאוד. אני, לעומת זאת, לא הבעתי התלהבות, לא בהבעת פניי ולא במילים. הדבר הזה עלה הרבה מאוד כסף, יותר מדי לטעמי. היא קנתה אותו מכספה, ולא עלה בדעתי להעניש אותה. היא פשוט לא ראתה על פניי את ההתלהבות שציפתה לראות. היא נעצבה: ״הלכתי, חיפשתי, קניתי — וזה לא מוצא חן בעינייך״. לא אמרתי לה דבר, אבל מהבעת פניי היא הבינה הכול. כך גם הבעת פנים יכולה לשמש כלי חינוכי.
לפעמים אנחנו חושבים בטעות שעונש הוא רק מכה, פליק או סטירה. לעיתים קרובות אנחנו טועים כשאנחנו רואים בדחף כעס בלתי מחושב, בהתפרצויות זעם ספונטניות של ההורה כלפי הילד, עונש. זה אינו עונש מעצם הגדרתו. זה רק אובדן שליטה של ההורה, שהילד נקרה בדרכו. זהו כעס, זהו ביטוי לנטיות רעות; רק אל תקראו לזה עונש.
עונש הוא קודם כול פעולה מחושבת ומכוונת.
ההורה חייב לשלוט בעצמו לחלוטין; אחרת אין זה עונש מעצם הגדרתו, אלא פשוט פריקה על הילד של הרגשות השליליים שהצטברו. העונש צריך להיות מחושב, שקול ומבוקר.
מה אומרת התורה על ענישה? האם עלינו להשתמש בה, או שאפשר להסתדר בלעדיה?
אנחנו יודעים שנאמר: ״לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת״. כדי שתבוא לידי ביטוי מהותה של האהבה (״ימין מקרבת״), חייבים להיות גם גבול ועונש (״שמאל דוחה״). שיטת החינוך המודרנית מלמדת שהגיע הזמן לבטל את העונשים. ההורים והמורים צריכים להיות חברים של הילדים, אין מקום לעונשים, וכולם במעמד שווה. זו גישתם של הפסיכולוגים המודרניים לחינוך. גישה זו מבוססת על ההנחה שהאדם נולד ללא מידות רעות. אם ההורים מתייחסים לילד כחבר, נותנים לו את כל מה שהוא צריך ומתייחסים אליו באהבה ובעדינות, הוא גדל לאדם טוב ואוהב. ואת כל המידות הרעות הילד לומד מהתנהגותם הבלתי ראויה של הוריו ושל הסובבים אותו.
זו גישה שגויה. אנחנו יודעים שנאמר: ״עיר פרא אדם יולד״. האדם נולד עם יצר הרע. ואם ההורים לא יכוונו את הילד ולא יפגינו סמכות הורית, לא סביר שיגדל לאדם טוב. הילדים זקוקים לגילויי סמכות הורית, והם מבקשים ודורשים אותם. ודאי מוכרות לכם משפחות שאינן מתפקדות היטב, שבהן הילדים מתנהגים לא יפה, משתוללים וצועקים כדי שההורים יתייחסו אליהם כמחנכים, יציבו להם גבולות ואפילו יענישו אותם. במקום שבו נמנעים מעונשים, אי אפשר לדבר על חינוך, על ״בניית האדם״.
עונש הוא חלק הכרחי מתהליך החינוך.
כמובן, עדיף להעניש מעט ככל האפשר ולא להשתמש בכוח. אבל אנחנו חייבים להשתמש בסמכות שלנו.
הילד צריך לדעת שההורה נמצא ברמה אחרת. בלי עונשים, ילד בן 2 עלול להכניס אצבעות לשקע החשמל, בגיל 3 לצאת באופניים לכביש, ובגיל 4 לתלוש שיער מראשו של אחיו שזה עתה נולד, וכן הלאה. המצב התקין הוא שהילד יודע שבמקרה של סכנה, במצב לא נעים, כשהוא עלול לפגוע בעצמו או באחרים, ההורה יהיה לידו ויעצור אותו, ולא יאפשר לו לעשות מעשה פסול. ההורה משתמש גם בעיקרון ״ימין מקרבת״, כשהוא מראה את אהבתו ומעודד התנהגות טובה, אבל לפעמים אנחנו נאלצים להשתמש ב״שמאל דוחה״ כדי להציב גבולות ולעצור התנהגות רעה.
ילד קטן לעיתים קרובות אינו מבין את הסבריו של ההורה על הסכנה שבדברים ובמעשים מסוימים. נולד אח קטן. מובן שההורים מנסים לקרב בין האחים ומסבירים כיצד האח הגדול יעזור עכשיו בטיפול באח הקטן: אתה תביא מגבת, חיתול ומוצץ. אבל אם הגדול מכה את הקטן או נושך אותו, הוא יקבל פליק מאמא ויבין שזהו, כאן עובר הגבול, והתנהגות כזאת אינה מקובלת. ״לא אעשה את זה יותר, זה לא משתלם לי״.
כשהילד יגדל, הוא יקבל עונשים אחרים על מעשים חמורים יותר (אם יהיה צורך). הילד לא צריך להתבונן בהורה כאילו רמת ההבנה של שניהם זהה. להפך, בעיני הילד להורה יש מבט בוגר על החיים, ניסיון רב יותר, יכולת עמוקה להעריך את המצב ומצב נפשי מאוזן. אם יש לידו מבוגר כזה, הילד גדל בריא מבחינה רוחנית. זהו החינוך שהתורה מצווה עלינו.
הכינה: זיסי סקרז'ינסקיה