הרבנית לאה גנס
למילה חינוך בעברית יש גם משמעות נוספת: התחלה. טקס כניסה לבית חדש או פתיחת מוסד נקרא חנוכת הבית — תחילת השימוש בבית הזה. מה פירושה של התחלה בחינוך? פירושה לתת את הטון, להתחיל ״ברגל ימין״.
בעולם היהודי ההתחלה צריכה להיות שמחה
בשנה הראשונה לאחר החתונה הבעל צריך לשמח את אשתו. [הבעל צריך לעשות זאת תמיד, אך בשנה הראשונה יש מצווה מיוחדת מן התורה — הערת המערכת.] היכרותו הראשונה של הפעוט בחדר עם האותיות היא חגיגת בוקר עם ממתקים. הילד קולט הכול דרך הניסיון האישי שלו. ואת הניסיון הזה הוא רוכש באמצעות החושים. הרי אי אפשר לומר שילד בגיל שלוש קולט מידע לאחר מחשבות ממושכות. להפך, הוא יקלוט את מה שתרצו להעביר לו דווקא באמצעות החושים.
בחינוך היהודי ניתן מקום רב לחוויה החושית. ראש השנה, למשל, הוא קול השופר, ממתקים ו״סימנים״ אכילים של החג על השולחן. סוכות הוא גם הסוכה עצמה, גם הקישוטים שלה וגם החגיגות המוזיקליות העליזות של ״שמחת בית השואבה״. כמעט כל החגים קשורים למאכלים מסוימים.
צעקה עשויה להשפיע על ילד באופן חד־פעמי: ״אל תיגע, זה עכשיו מוקצה!״ אבל כדי להסביר את משמעות האיסור ולהקנות הבנה במצוות, צריך להלביש את הלימוד בצורה נעימה ושמחה. לא להכביד, לא להפחיד ולא להשרות עצבות. כל דבר שאנו תופסים כעול קשה לשאת. אבל אם נוסיף שמחה מלכתחילה, נוכל לראות את אותם הדברים באור אחר, וזה יעזור לילד להתנהג בהתאם.
חינוך הוא כמו זריעה
אנו מניחים בילד את היסודות להתנהגותו בעתיד. אנחנו יכולים לזרוע, אך הוא עצמו יצטרך להצמיח. מתי הזמן המתאים לזריעה? מתי אפשר להתחיל לחנך? קודם כול צריך לראות שהילד בשל לתהליך החינוכי, לדבר מסוים שאנו רוצים להכיר לו. ואם אנו רואים שהילד עדיין אינו מוכן, אין ללחוץ עליו. אחרת אנו מסתכנים בכך שנעורר בו רתיעה מן הדבר הזה לכל חייו.
נביא מקרה כזה. ילד בן שבע מסרב ללכת לבית הכנסת עם אבא. בתוקף. בשום פנים ואופן. הוא מוכן לשחק ליד הבניין עם חברים, אבל אינו נכנס פנימה. שנה חולפת בניסיונות עקרים לשכנע את הילד, שכבר גדל, להיכנס להתפלל בבית הכנסת. מציעים אפשרויות: להתפלל רק קטע קצר, לקבל אחר כך ממתקים — התשובה היא ״לא״. ופתאום, בתחילת השנה הבאה, לקראת חגי תשרי, נדמה שזה ילד אחר. הוא קם עם אבא, ואפילו לפני אבא — והולך להתפלל. יתרה מזו, הוא אינו הולך לישון עד שהוריו מבטיחים לו שיעירו אותו בוודאות כדי ללכת לבית הכנסת עם אבא. לא ברור לגמרי מה היה הגורם המכריע לשינוי החד הזה בעמדתו: מלמד חדש בחדר, התבגרות או בכל זאת הטיעונים של ההורים, אבל דבר אחד ברור. הילד הבשיל לשלב חדש — עכשיו הוא הולך לבית הכנסת. ומה היה קורה אילו ההורים היו מתעקשים, צועקים ומאיימים?
שלמה המלך כותב במשלי (22:6): ״חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה״.
יש דברים שחכמינו קבעו לנו. עם זאת, בכל הנוגע לתהליך החינוך כולו צריך להיות קשובים מאוד ולעקוב אחר שלבי המוכנות של הילד.
בתורה נאמר (בראשית, 18:19): ״ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳, לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו״. רש״י מסביר שהקב״ה אומר ״ידעתיו״ במשמעות של ״אהבתיו״, כלומר, כשאוהבים מישהו מקרבים אותו ומכירים אותו. ובזכות מה? בזכות העובדה שאברהם יעביר לילדיו את הדרך שבה הוא עצמו הולך, הדרך שה׳ הורה לו. וזוהי גם המשימה שלנו.
הבית צריך להיות מקום שבו טוב לילד
בימינו הבית הוא מבצר. הילד צריך להרגיש בטוח. לכן, כדי לעמוד על שלנו, מתאימה יותר שיטה של ״נחישות שקטה״. אם צריך, נחזור בפני הילד על הדרישה שלנו. אם הוא אינו מגיב — ניקח אותו בידו למקום. אבל צריך להשתמש בכוח הסמכות ההורית שלנו, ולא בכוח הידיים. לפעמים צריך פשוט להבין מדוע הילד אינו עושה את מה שאמרנו.
דוגמה מחיי היום־יום: הילד כבר במיטה, אבל אינו מצליח להירדם: פעם הוא רוצה לשתות, פעם הוא קופץ לשירותים ופעם הוא רוצה לאכול… למעשה, לעיתים קרובות עוזר פשוט לשבת עם הילד על מיטתו, לדבר איתו, או ליתר דיוק — להקשיב לו. והנה, הוא כבר אינו רוצה לא לאכול ולא לשתות, אלא נרדם בשלווה. צריך לשמור על מידה מסוימת של חום בבית.
מצבי לחץ
חיפזון מוביל לעיתים קרובות לטעויות. מתוך חיפזון אמא עלולה לשכוח לברך ברכת המזון, והילד יראה זאת וייקח לתשומת לבו. במצב של לחץ אנחנו עלולים להגיב באופן לא נכון להתנהגות הילד ולהעניש אותו בלי לברר מה קרה.
מלבד זאת, אמא אינה צריכה להעניש את הילד רק מפני שהיום היא במצב רוח רע. כלומר, במצב רגיל המיץ שנשפך לא היה מכעיס אותה, אלא רק גורם לה אי־נחת, אבל עכשיו, כשאמא חזרה הביתה אחרי העבודה והקניות, וכל רצונה הוא לצנוח לכורסה לפחות לרבע שעה — עכשיו המיץ שנשפך, הבלגן בסלון והצעצועים המפוזרים מרגיזים אותה הרבה יותר. במצב כזה הדבר הטוב ביותר הוא לומר מיד לילדים שלאמא היה יום קשה, והיא מבקשת שיסדרו את הבלגן וילכו לישון בלי סיבוכים מיותרים.
לפעמים הילד רואה אצל אחרים דברים או התנהגויות שאינם מקובלים בבית שלנו. אין מדובר במצוות, אלא פשוט בכך שדרך ההתנהגות בבית שלנו שונה. אנחנו מסבירים לילד בשלווה שבבית שלנו לא מדברים כך או לא עושים כך. נכון, בבית של המשפחה הזאת נהוג אחרת, אבל אתה הילד שלנו, ובבית שלנו לא נוהגים כך.
לפעמים קשה למצוא בתוכנו את הכוחות להמשיך לתפקד כ״הורה״. עלינו לזכור שהילד הזה לא הגיע לבית שלנו סתם כך; זו אינה טעות ואינה מקריות. אם הקב״ה נתן לנו את הילד הזה, עם האופי, הבעיות והיכולות שלו, הוא ייתן לנו כוחות להתמודד עם חינוכו וגם תבונה כיצד לעשות זאת (גם על כך ראוי להתפלל).
הכינה: זיסי סקרז׳ינסקיה