הרבנית לאה גנס
חינוך פירושו גבולות
הילד זקוק לגבולות. הרב וולבה אמר שילדים «מוזנחים», שאיש אינו מטפל בהם, דומים מאוד לילדים מפונקים שמקבלים תשומת לב מופרזת. התוצאה זהה — הידרדרות. הבעיה היא היעדר גבולות. איש אינו מציב גבולות לילד שלאף אחד לא אכפת ממנו. וגם לא לילד שלא אומרים לו אף מילה של התנגדות, כדי שלא לצער אותו. בשני המקרים הילד סובל ואינו מרגיש בטוח. הוא כמו אדם שאינו מכיר היטב את הדרך באזור שבו צעד ימינה או צעד שמאלה פירושם סכנה, ואין מי שיראה לו את הדרך הנכונה ויזהיר אותו מפני טעויות.
הגבולות בתוך המשפחה יכולים להיות ייחודיים לאותה משפחה. מושג הגבולות כולל גם צחצוח שיניים, גם ניקיון, גם סדר יום, וכמובן גם תורה ומצוות.
ללמד את הילד לדחות סיפוקים
בניסוי המרשמלו המפורסם של סטנפורד, בהנחיית הפסיכולוג וולטר מישל, הודגם עד כמה חשוב שילד ידע לדחות סיפוק למועד מאוחר יותר. המבחן היה בכך שלילד הוצעה בחירה: לקבל מרשמלו אחד עכשיו, או שניים — לאחר הפסקה של כ־15 דקות, שבמהלכה הנסיין יצא מן החדר והשאיר את הילד לבדו עם המרשמלו. בהמשך המעקב אחר הילדים משתי הקבוצות גילו החוקרים שחייהם של הילדים שהצליחו להמתין לפרס הגדול יותר התנהלו טוב יותר מחייהם של חסרי הסבלנות.
חשוב שהילד ילמד לרסן את רצונותיו. ילדים במשפחה שומרת הלכה יודעים שלא כל דבר מותר לאכול, אלא רק מוצר שעליו חותמת כשרות מן הסוג שמותר בבית. ולפני שהילד אוכל סוכרייה, הוא רץ אל אימו ושואל: «אמא, הכשר כזה אנחנו אוכלים?». הילדים יודעים שלא תמיד מותר להדליק אור (שבת), לאכול (צום), לשמוע מוזיקה. שלא כל בגד אנו לובשים. שלא כל ספר אנו קוראים, וכן הלאה.
במשלי נכתב (25:28): «עיר פרוצה אין חומה, איש אשר אין מעצר לרוחו». אדם שאינו שולט ברוחו, כלומר שרצונותיו אינם מרוסנים — הוא אדם הרוס.
על ההורים להיות תמימי דעים
בתורה, בפרשת כי תצא (דברים, 21:18), נאמר: «כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, וייסרו אותו ולא ישמע אליהם». נאמר «קול אביו» ובנפרד — «קול אמו»? אם להורים יש «קולות שונים», ואין ביניהם עמדה משותפת לגבי חינוך הילד, הוא אינו מקשיב לאף אחד.
במשפחות כאלה הילדים מבינים היטב כיצד עליהם לנהוג. אם אבא לא מרשה — הולכים לאמא. אם אמא לא נותנת — הולכים לאבא. לעיתים קרובות ההורים רבים כתוצאה מכך, משום שבעניין הזה עדיין לא הגיעו למכנה משותף. הילדים הם פסיכולוגים חדי הבחנה. הם רואים היטב היכן אפשר להשתחל «בין הכיסאות» ולקבל מההורה השני את מה שרוצים.
אם עדיין אין עמדה אחידה בענייני חינוך, יש לגבש אותה בהקדם האפשרי — לטובת הילדים. אם ההורים אינם מצליחים להגיע להסכמה, תמיד אפשר לפנות לרב.
אין להרבות בדרישות
כשמציבים דרישות, צריך להביא בחשבון שיהיה צורך לפקח על מילוין. כמו כן צריך להיות עקביים ולא להעלים עין מהפרות הכללים, אם אלה כללים נוקשים.
ככלל, לא צריכים להיות כללים נוקשים רבים, כדי מצד אחד לא להכביד על חיי הילדים, ומצד שני להימנע מחוסר עקביות במעקב אחר הפרות הכללים.
יכולים להיות כללים בדרגת חומרה בינונית, שלעיתים מפרים אותם. למשל, נהוג במשפחה שכל הילדים הולכים לישון עד השעה שבע. אבל לפעמים המשפחה כולה מוזמנת לחתונה שמסתיימת מאוחר. המשפחה מגיעה הביתה הרבה אחרי שבע, וברור שבאותו יום הכלל «ללכת לישון לפני שבע» הופר. אבל בשאר הימים הוא אינו מתבטל. זה פשוט כלל שיש לו יוצאים מן הכלל.
כללים אחרים, למשל לגבי חציית הרחוב בריצה בעקבות כדור, משחק במכשירי חשמל וכדומה, וכן (אצל ילדים שכבר גדלו) מצוות מסוימות, צריכים להיות כללים נוקשים. חשוב מאוד שגם ההורים יהיו דוגמה ברורה וחזקה להקפדה מלאה על הכללים האלה. כשהילד רואה שגם הוריו מקפידים על אותם כללים, קל לו יותר להשלים איתם.
בתורה נכתב (שמות 19:3): «ומשה עלה אל האלוקים, ויקרא אליו אלוקים מן ההר לאמור: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל».
הפנייה לנשים רכה יותר, כפי שאומר רש״י. והנשים מחנכות בדרכים רכות יותר, בעדינות ובנעימות. תפקידנו הוא למשוך את לב הילדים לקיום המצוות. את הקטע שצוטט קודם ממשלי, «חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה», אפשר להסביר כך: האדם לא יסור כל חייו מדרך החינוך, כלומר ימשיך לחנך את עצמו, לבנות את עצמו. בגיל מסוים הילד עוזב את בית הוריו, ואז צריכה להיות לו דרך שבאמצעותה יהיה המחנך של עצמו.
קודם כול — תפילה
הזמן המתאים ביותר להתפלל על ילדינו הוא מיד לאחר קיום מצווה. למשל, אחרי הדלקת נרות שבת או הפרשת חלה. אפשר לבקש שלילד תהיה הבנה בהירה, מידות טובות, בריאות…
במיוחד כשקשה עם הילד — חשוב מאוד להתפלל עליו. אפשר לומר לילד עצמו שאמא מתפללת עליו. הילדים מעריכים זאת מאוד.
מתי לדרוש מן הילדים?
למשל, גם ילדים קטנים יכולים להימנע מדיבור בזמן הקידוש, אבל בדרך כלל קשה לילדים לשבת ליד השולחן לאורך כל הסעודה. לא כדאי להכריח ילדים קטנים לשבת ליד השולחן כדי להרשים את האורחים ב«נימוסים הטובים» שלהם. אבל למשל לילד בן 12-13 שנים כבר אפשר [אך בזהירות] להתייחס כאל מבוגר.
חינוך לקיום מצוות
באשר למצוות לא תעשה, אנו יודעים שאסור לתת מאכל לא כשר אפילו לתינוק בן יום אחד. ככלל, כשהילד כבר מבין שדבר מסוים אסור, צריך להרחיקו ממנו. הילד בשל לשמירת איסורי שבת כאשר הוא מבין מהי שבת ומה פירוש «אסור», כלומר בגיל 3-4 שנים. זה נוגע לילד שלנו, אבל צריך להזהיר גם ילד של אחרים אם אנו רואים שהוא עומד לעבור על איסור מן התורה.
למצוות עשה, כגון ציצית ונטילת ידיים, מגיע הזמן כאשר הילד מסוגל לקיים אותן בכוחות עצמו ולעשות הכול כראוי. אפשר לתת ציצית במתנה לילד קטן מרגע שהוא יודע להתלבש נכון ואינו מתבלבל בבגדיו.
כדי להתחיל במצוות הכרוכות בהבנה, כגון תפילה וברכות, יש להמתין עד שהילד יוכל להבין את קיומו של הקב״ה, בורא העולם.
כל החינוך הקשור למצוות צריך להיות חדור שמחה, כדי שלילד יהיה נעים לחשוב על המצווה.
גם את הניקיון שלפני פסח צריך להפוך לשמח ומהנה. אם צריך לתת לילד תגמול — אפשר לעשות זאת, אבל הפרס החומרי אינו צריך להאפיל על הסיפוק הפנימי של הילד מן המעשה עצמו. המתיקות אינה באה מן הסוכרייה, אלא מן ההכרה הפנימית: «אני טוב, עשיתי מעשה טוב».
הכינה זיסי סקרז'ינסקאיה