הרב פנחס פרלוב
מגילת אסתר כולה היא רמז להסתר.
אין בה שמות מפורשים של הקב״ה, אך יש בה שפע של «שליחים», רצים, והכול מתרחש רק באמצעותם: במקום לומר ש«המלך (או המן) שלח מכתבים למדינות», חוזרים ומזכירים את השליחים שפועלים ללא דופי, ואסתר מנהלת משא ומתן עם מרדכי דווקא באמצעות מתווך, שאף נזכר בשמו; גם במקרים אחרים פועלים שליחים (שלא כמו באירועי יציאת מצרים: «אני, אומר הקב״ה, ולא מלאך; אני, ולא שרף», כפי שאומר המדרש על מכת בכורות).
אך המסך הזה נקרע – והאור האלוקי שופע אל העולם, ותוכניות הבורא מתגלות, לפעמים כעבור תשע שנים, ולפעמים – כעבור אלפי שנים.
וחג הפורים ניתן לנו כדוגמה וכאות תקווה לעתיד.
ולכן בחודש אב אין מקום לעצבות, ובוודאי לא לייאוש, אלא רק לאבל, שכן זהו דבר אחר. גם האבל שלנו בזמן הזה מהול בשמחה, שכן אותה אנחנו רק ממעטים, וזוהי שמחת הגאולה העתידה, שבה אנו מאמינים גם בימים הכואבים ביותר. אי אפשר לעבוד את הקב״ה בלי שמחה, שנאמר: «פקודי ה' ישרים משמחי לב» – כל הציוויים, גם אלה הנוגעים לדיני אבלות.
יש עוד נקודה חשובה. אין לאדם זעזוע גדול יותר ממהפך פתאומי, בין לטובה ובין לרעה (חס ושלום!).
אירועי פורים נעשים חריפים עם המילים: «והרצים יצאו דחופים בדבר המלך, והדבר נודע בשושן הבירה, והמלך והמן ישבו לשתות; והעיר שושן נבוכה» (אסתר, 3:15). רש״י כותב שהסיום נאמר על יהודי שושן, שלפתע מצאו את עצמם בסכנת מוות (ויש המוסיפים שגם הלא יהודים הופתעו – מהשינוי הפתאומי בגורלו של עם שלם, שעד זמן קצר קודם לכן חי ברווחה).
ושמחת חג הפורים אינה רק שמחת ה«מהפך» שהתרחש בימים ההם: «…החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב», אלא גם שמחת הציפייה לגאולתנו המלאה והסופית, שתבוא – וגם היא פתאום, כפי שאמרו חכמינו: «או כעקרב (לאלה שאינם מצפים לה), או כמציאה (לאלה שמצפים)».
וזהו הדבר שמחיה כל יהודי מדי יום זה יותר משלושת אלפים שנה, כשהוא מכריז בבוקר ובערב:
שמע, ישראל – שמע, ישראל! ה' – אלוקינו, ה' אחד!
הכול – ממנו! כשאחשוורוש והמן יושבים לשתות, וכל שושן הבירה שרויה בפחד – זה ממנו; וגם כשגוררים את המן לגרדום – גם זה ממנו. שהרי נאמר בתורה: «ראו עתה כי אני (שהנני היום) – אני הוא שאמית – ואני אחיה; אני מחצתי – ואני ארפא, ואין מידי מציל» (דברים, 32:39). ואמר הנביא: «מי פעל ועשה? (מי) קרא לדורות (לבוא לעולם) מראשיתם? אני, ה' – ראשון, ועם האחרונים – אני הוא» (ישעיהו, 41:4).
וכל עמנו צריך לזכור זאת דווקא בתקופתנו, שבה רק עיוור אינו רואה אילו זמנים מצפים לנו, וכיצד תיבחן אמונתנו.
האמונה שהוא אינו עוזב אותנו, שהוא – איתנו, הדורות האחרונים והחלשים ביותר: «ועד זקנה אני – אני הוא (אותו אני), ועד שיבה (שלכם) אני אסבול; אני עשיתי – ואני אשא (אתכם)!» (שם, 46:4).
וכשם שהוא עבורנו – אלוקים אחד, כך אנו עבורו – עם יחיד.
אך לשם מה בחר בנו? «אתם עדי, נאום ה', ועבדי (אתה) אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני – אני הוא (אותו אני); לפני לא נוצר אל, ואחרי לא יהיה!» (שם, 43:10).