הרבנית לאה גנס
להקדיש זמן להתנצלות ולחשוב עליה
מינה קמה מאוחר בבוקר. כשהבינה זאת, החלה להתרוצץ בסחרור: להעיר את כולם, להאכיל, לארגן ולשלוח למסגרות הלימוד. המרוץ הזה של הבוקר הוציא אותה משלוותה. במצב הזה היא ניגשה אל דוד, בעלה:
– מה, אתה לא רואה מה קורה כאן? זה רק הבית שלי והילדים שלי — ולא שלך? כנראה לא אכפת לך בכלל!
כאב ניכר בקולו של דוד כשענה:
– את באמת חושבת כך? אפילו בימים האחרונים, כשאת קמה מאוחר יותר?
והוא יצא מהבית. אחרי שכל הילדים יצאו ומינה נשארה לבדה, היא שקעה במחשבות. «הרי הוא צודק! הוא עוזר כל הזמן, וביומיים האחרונים, כשאני לא ישנה מספיק, במיוחד!» היא החליטה שכאשר יחזור, תנסה לתקן את הפגיעה שגרמה לו. דוד חזר בערב, וניכר היה שהוא עדיין זוכר את שיחת הבוקר. מינה אמרה כלאחר יד: «אני מתנצלת על מה שאמרתי הבוקר. אפשר ליטול ידיים לארוחת הערב». היא לא הצליחה להבין מדוע דוד עדיין נראה פגוע!
כמובן, לא נעים לבקש סליחה.
אנחנו מנסים לעשות זאת מהר ככל האפשר, כדי «לסמן וי» ולעבור לעניינים אחרים. אבל אם הפגיעה הייתה עמוקה, התנצלות כזאת היא פשוט לעג. מינה הייתה צריכה לחשוב במה בכל זאת עזר לה בעלה: הלך לחנות אם היה חסר משהו בבוקר, השתדל לעזור בהכנת ארוחות הבוקר… היה עליה להעריך את מאמציו, לשים לב אליהם. ולהבין שבשל כך פוגע עוד יותר להיות מואשם באופן לא הוגן כל כך. אפשר היה להוסיף: «אתה צודק. לא שמתי לב איך עזרת לי. אמרתי את הדברים בלי לחשוב, טעיתי». אפשר להוסיף עוד דברים ברוח זו. אבל אם ממלמלים התנצלות, או הופכים אותה לאירוע שולי לפני ההזמנה לארוחת הערב, אין פלא שהבעל לא יראה בכך רצון להתפייס.
להתפייס עם ילד
הרב שלום שבדרון מסר שיעורים בבית הכנסת. ילד אחד שהיה שם התנהג לא יפה, ופעם אחת השתולל כל כך, עד שהרב שבדרון בעצמו תפס אותו והעניש אותו. אבל אחר כך חזר הרב אל הילד ובמשך כמה דקות ניחם אותו וליטף את ראשו, עד שהילד התפייס עמו. לימים אמר הילד הזה: כדי לזכות לנחמה כזאת מהרב, היה כדאי לסבול עוד עונש!
נוסיף בסוגריים שאין עלינו להתנצל בפני ילד על עונש מוצדק, אלא רק אם הענשנו אותו בטעות, או אם חומרת העונש הייתה גדולה מחומרת המעשה. אז יש להתנצל.
לא לחזור על הפגיעות
אם נפגע ונתנצל שוב ושוב לסירוגין, בשלב מסוים יפסיקו לקבל את ההתנצלות שלנו! האדם יחשוב שאנחנו משחקים איתו במשחק כזה: מכים ומלטפים. זו דרך שגויה. צריך לעבוד על עצמנו כדי להפסיק לפגוע כליל.
יש לשים לב במיוחד לזמנים מתוחים: להתארגנות בבוקר, להכנות לשבת ולחגים. בזמנים האלה מתרחשת עיקר העבודה על עצמנו! להתאפק! להחזיק מעמד בכל הכוח.
אי אפשר לחיות חיים שלמים במריבות. יש משפחות שבהן הבעל והאישה רבים ללא הרף, אבל אי אפשר לקרוא לכך בניית בית יהודי. באתר בנייה אמיתי חייבת לשרור אווירת עבודה שלווה, אחרת זה פשוט מסוכן.
להתנצל — לא להצטדק
לעיתים קרובות ההתנצלות שלנו הופכת בהדרגה להצדקת המעשה שלנו. «כן, טעיתי כשאמרתי לך את זה בצורה פוגעת כל כך. אבל אתה יודע שהייתי כל כך עייפה, והילד ציער אותי מאוד, והייתי צריכה להכין איתו שיעורים, והתינוק בכה, והיו צרות בעבודה…» הכול נכון — אבל זה לא מה שהבעל רוצה לשמוע. כרגע זה לא חשוב. קודם צריך להתפייס, ודאי שבעלך סלח על המילים הפוגעות, ואחר כך, כשהוא מרגיש קרוב אלייך והשלום בבית הושב, הסבירי מה קרה היום. הוא יוכל לחבר שתיים ועוד שתיים בעצמו ולגלות הבנה.
הצטדקויות נראות כניסיון להגן על המעשה שלנו, ואז ההתנצלות נראית לא כנה. מאוחר יותר, בינה לבין עצמה, האישה יכולה לציין שהייתה עייפה ובמצב רוח רע, ולכן לא התאפקה — ובעתיד עליה לשלוט בעצמה טוב יותר. אבל אין להכניס את כל הטיעונים האלה להתנצלות.
צריך לשקול כל הערה — באיזו צורה להשמיע אותה, באיזה זמן, מתי תתקבל בצורה הטובה ביותר — אולי לא מיד אחרי המעשה. [הערת המערכת. כמה חשוב ללמוד לא להעיר הערות!]
פעם נסענו בתי הנשואה ואני לנופש בצפת לכמה ימים. ידעתי שיש רק אוטובוס ישיר אחד בבוקר, והשני בערב, וביקשתי מבתי לא להתעכב ולהתארגן מראש. היא הגיעה באיחור, כשהאוטובוס כמעט יצא, והיינו מודאגים מאוד. פניתי אליה בנימה רגוזה: «הכול כבר היה מוכן, יצאת יחד איתנו — איפה התעכבת כל כך?!» ומיד הבנתי שדיברתי בחריפות רבה מדי ופגעתי בה. אולי היא לא הייתה אשמה, אולי בעלה עיכב אותה. היא שתקה, אבל לפי עיניה הבנתי שפגעתי בה. היא כבר אישה בוגרת ונשואה, ולא הייתה לי זכות להביע בפניה את כעסי בצורה כזאת — הרי אין לדעת מה עיכב אותה! כמובן, התנצלתי.
המשך יבוא
הכינה גב' זיסי סקרז'ינסקיה