הרבנית לאה גנס
בקשת סליחה אינה מפחיתה מערכנו בעיני הקרובים לנו
״פגעתי בו. השפלתי אותו לעיני החברים. הוא לא יסלח לי… אולי בכל זאת אלך לבקש סליחה? לא, אין שום סיכוי. אז הוא לא יחשיב אותי כלל, יחשוב שאני סמרטוט. הגאווה שלי לא תהיה שווה יותר מקליפת שום!״
האם צודקת אישה שחושבת כך? האם בקשת סליחה באמת תפחית מערכה בעיני בעלה? להפך! מי שיודע לבקש סליחה באמת ולהודות שטעה, רק זוכה לכבוד רב יותר בעיני הקרובים לו, הן בעיני הבעל והן בעיני הילדים. במיוחד אם פגענו בבעל לעיני הילדים. במקרה כזה צריך לבקש סליחה דווקא בנוכחות הילדים. אין צורך לעשות מזה הצגה שלמה, אבל לילד צריך להיות ברור שלא התעלמנו מהפגיעה הזאת, ושאנחנו יודעות להודות בטעויות.
וגם מהילד צריך לבקש סליחה אם פגענו בו: לרסן את הגאווה שלנו ולהודות שטעינו. כשהילד שומע את אמא מתנצלת בפני אבא או בפניו עצמו, הוא מרוויח מכך כמה דברים בבת אחת: הוא לומד לומר את האמת ולהודות בטעות אם טעה; הוא לומד שהשלום במשפחה הוא מעל הכול; והכבוד שלו לאמא גדל.
הילדים יודעים מתי אנחנו צודקות ומתי אנחנו טועות. הם מרגישים מתי הצעקות שלנו הן רק ביטוי לגאווה. ואז הם שואלים את עצמם: אם אמא נוהגת כך ואחר כך אינה מודה שטעתה, סימן שהיא או שאינה יודעת מה נכון, או שהיא יודעת אבל אינה עושה זאת; בכל מקרה, איך היא יכולה לחשוב שהיא מחנכת אותי כראוי?!
״מעולם לא ראיתי את הוריי נוהגים כך!״
«אני לא זוכרת שהוריי ביקשו סליחה אחרי מריבה. אם הם לא עשו את זה, גם אני לא אעשה את זה. זה כבר יסתדר איכשהו מעצמו».
קשה מאוד לשנות דפוסי התנהגות שנחקקו בנו מילדות, בבית ההורים. בכל בית יש יתרונות וחסרונות משלו. במקרה הזה צריך לשנות את ההתנהגות שהתרגלנו אליה מילדות, כדי שאצל ילדינו תתגבש גישה נכונה להודאה בטעות.
פגיעות שלא מחלנו עליהן מרעילות את נפשנו כשם שרעל מרעיל את הגוף.
אסתר טולדנו, יועצת נישואין מקריית ספר, מספרת את הסיפור הבא. אישה פנתה אליה בשאלה על ילדיה. בתה, ילדה טובה, פרחה בגן: היו לה חברות רבות, היא השתתפה בכל המשימות וענתה על שאלות על החומר הנלמד. אבל לאחרונה היא הסתגרה בעצמה, אינה מתקשרת עם איש ויושבת בפינה זעופה. אצל בנה, שהיה בגיל של לימוד בחיידר, התגלתה פתאום רגישות יתר בעור, והוא זקוק לבדיקה מיוחדת; אצל ילד אחר הופיעו בעיות בריכוז. הם כבר התפללו בכותל במשך 40 יום ושלחו פתקים לרבנים גדולים בבקשה שיתפללו למענם. ובכל זאת הבעיה לא נפתרה, והם אינם יודעים מה לעשות. אסתר טולדנו שאלה: «את רוצה לשמוע מה אומר לך? לא תיפגעי?» האישה השיבה שכמובן, למען ילדיה היא מוכנה לעשות הכול; היא אוהבת אותם כל כך ומוכנה לשאת כל דבר.
ואז נשאלה השאלה: «ומה מצב שלום הבית אצלכם — השלום בבית?» «הכול נורא», ענתה האישה. «הוא מעולם לא היה טוב במיוחד, אבל לאחרונה הכול פשוט מתפרק. אבל מה הקשר בין הבעיות של הילדים לבין היחסים שלי עם בעלי?» היועצת השיבה: «הקשיבי לי, סכמי עם בעלך שבמשך 2 שבועות אינכם רבים על שום דבר, אינכם מתווכחים, וכל הזמן עוצרים את עצמכם — מתאפקים ואינם מניחים למריבה להתלקח. בעוד שבועיים בואי אליי וספרי לי מה מצב הילדים». חלפו פחות משבועיים. האישה התקשרה בדמעות: «אני לא מאמינה למראה עיניי. אין לך מושג כמה צדקת! עשינו כפי שאמרת. אצל הילדים הכול חזר להיות בסדר!»
הילדים לא יכלו לשאת עוד את המתח המתמיד ואת המריבות.
הם אוהבים את אמא, אוהבים את אבא. והם פשוט אינם מסוגלים לשאת את האווירה המעיקה תמיד בבית, כשהבית מתערער ועומד להתפרק בכל רגע. כשראו שההורים התפייסו, הם שוב נעשו ילדים טובים, ללא בעיות. ופתאום אין צורך בבדיקה מיוחדת, אין צורך בעובד סוציאלי. רק בשלום בין ההורים. כמובן, לא תמיד דווקא בעיות חמורות כאלה מעידות שמשהו אינו כשורה, אבל אין ספק שהיחסים בין ההורים משפיעים על בריאותם הנפשית של הילדים, ועימותים מתמידים והשפלות הדדיות הם הדבר הנורא ביותר. זהו מתח שהם אינם יודעים כיצד להשתחרר ממנו, והוא מרעיל אותם כמו רעל. ולתקן את הנזק שנגרם קשה הרבה יותר מאשר למנוע אותו.
המשך יבוא
הכינה גב' זיסי סקרז'ינסקיה