לאה גיטל שוכמן
קוראות יקרות!
ועכשיו אני רוצה לשתף אתכן בפיסה מן החיים. בלי הרפתקאות ובלי אטרקציות עוצרות נשימה.
פשוט חיים של אישה יהודייה…
- 04. 2018
קמתי בבוקר עם כאב ראש ובלי מצב רוח. חבל שלא להפך. הכול כרגיל — אני מעירה את הילדים, מכינה כריכים… פתאום בני שואל שאלה על המשנה שעליה חזר לפני הלימודים (היום יש מבחן). אני מנסה לענות, ויחד איתו ניגשת לעיין ברש״י ובמפרשים אחרים (ליתר דיוק, הוא מעיין וקורא בקול, ואני מנסה להבין…) — ופתאום אני מגלה שמדובר בסודות הבריאה! באופן שבו העולם בנוי!
שהמילים האלה, שהוא חוזר עליהן כמו תוכי קטן, (ארבע פעמים ברצף בבית — תנאי חובה לפני מבחן) — הן מילים שנכתבו לפני אלפי שנים בידי גדולי התנאים! זוהי התורה שקיבל משה מסיני!
המילים האלה, שאלפי אלפים של יהודים למדו במשך אלפי שנים — בבתי כנסת מפוארים ובמרתפים טחובים, בגאווה ובשמחה בין מאות חברים ללימוד — וגם לבד, בפחד שיגלו אותם… המילים האלה, שהיו שמחתם של תלמידי חכמים ונחמתם של יהודים פשוטים. מילים שעזרו להחזיק מעמד במצבים הקשים והמפחידים ביותר. מילים שמשמחות כל כך את הבורא. את המילים האלה לומדים הילדים שלי!
פשוט אחזה בי צמרמורת. כמה כוחות וזמן — לפעמים חיים שלמים — אנשים משקיעים כדי שיזכרו אותם גם כמה דורות אחר כך!
מגלים תגליות גאוניות, מחברים שירים ומוזיקה גאוניים, מציירים ציורים שנמכרים אחר כך במיליוני דולרים… אבל בכנות — מי היום זוכר מיהו אדיסון או לאונרדו דה וינצ'י? טוב, אנחנו זוכרים, הרי אנחנו אנשים משכילים. אבל אם נהיה כנים לגמרי — איזה תפקיד הם ממלאים בחיינו כיום? האם אנחנו חושבים ״תודה, אדיסון היקר״ כשאנחנו מדליקים את המחשב?