לאה גינזבורג
היא הייתה מופלאה. יוצאת דופן. הבחנתי רק בקצה שלה, שפאותיו נצצו בשלל צבעים, כמו יהלום. הגשם כבר פסק, אבל הרחובות היו מלאים שלוליות, והעוברים והשבים היו מעטים; כנראה משום כך איש לא שם לב אליה.
איזה מזל! התכופפתי בזהירות, עדיין מתקשה להאמין למזלי הטוב, והרמתי את פיסת הזכוכית בשתי אצבעות.
הו! היא הייתה יפה עוד יותר משציפיתי. אפילו לא הצלחתי לעצור קריאת ״יש!״ חרישית. פיסת הזכוכית הייתה חלקה ולא דקרה. כאילו מישהו הכין אותה בשבילי, כדי שלא איחתך...
הייתי בת שבע. מאי. גשמים חמימים. אפשר היה לעמוד בעיניים עצומות ולהפנות את הפנים למים שירדו מהשמיים. ואחר כך ללקק את השפתיים החמצמצות.
הצמדתי את פיסת הזכוכית לחזי, ודמיינתי איך אתרברב ואספר על המציאה המופלאה. הרי זה קריסטל אמיתי! הפאר של האוסף שלי.
אפילו שברי זכוכית עבים מבקבוקים היו יקרי ערך, אם היו ישרים וחלקים. פיסת זכוכית אחת מבקבוק, חלקה וירוקה (כמו אזמרגד), היה אפשר להחליף בשתי פיסות צהובות, ואם היה מזל, אפילו בשלוש. ופיסה בגוון ענבר הייתה שווה לא פחות מחמש.
השמש הציצה. לא התאפקתי, קירבתי את פיסת הזכוכית לעיניי, אל השמש. העולם נעשה יפה כל כך, קסום כל כך!
לאירוצ׳קה היה אוסף פיסות הזכוכית הגדול ביותר בחצר שלנו. אבא שלה הביא לה מאיזשהו מקום ליד הים זכוכית שהגלים שטפו! פיסה נהדרת כל כך, ירוקה, אבל לא מבריקה ופשוטה למראה, אלא בעלת גימור מט, מעודנת. כולם קינאו. אירוצ׳קה אפילו הפסיקה להראות את פיסת הזכוכית הזאת, כי לא רצתה שיעשו לה עין הרע.
שלי טובה פי מאה! בשום פנים ואופן לא אחליף אותה בשום דבר.
דילגתי בזהירות מעל השלוליות, רק שלא תיפול, שלא תאבד. כמה פעמים עצרתי לבדוק: היא עדיין אצלי?
כף ידי הקטנה הזיעה, ונדמה היה לי שגם היא מבריקה ומנצנצת כמראת קריסטל.
***
קול משונה גרם לי לעצור. הקול בקע מן השיחים, שנגזמו רק לא מזמן לקראת האחד במאי. כאילו מישהו ניסה לצאת מתוכם ולא הצליח. אחר כך הקולות התחזקו, והשיחים החלו לנוע.
הבנתי, הרגשתי שמשהו רע קורה...
הילד שהיכו היה ילד שלא הכרתי, לא מהחצר שלנו, אפילו לא מהשכונה שלנו — הרי הכרתי שם את כולם. אבל את שלושת האחרים הכרתי היטב — ״האפור״ (כי קראו לו סריוז׳קה), ״הג׳ינג׳י״ (כאן הכול מובן) ו״השמן״ (גם כאן אין צורך בהסברים). כולם היו בכיתה החמישית.
הם הבחינו בי ועצרו. דם נזל מאפו של הילד, ונראה היה שסימן כחול הולך ומתנפח מתחת לעינו. ״השמן״ אחז בשערו, ״האפור״ — בידיו, ו״הג׳ינג׳י״, כנראה, היכה.
לא היה לי שום מוצא. היו רק שתי אפשרויות: לברוח, ומהר מאוד, או לתקוף, בהפתעה מוחלטת.
בחרתי באפשרות השנייה. עם פיסת זכוכית, ועוד כזאת, קשה מאוד ללכת מכות. הנחתי אותה על האדמה, אמרתי: ״עזרי לי, פיסת זכוכית קסומה!״, וזינקתי בשאגה איומה (כך נדמה היה לי). זו הייתה קריאת הקרב של החצר שלנו. אם יהיה מזל וישמעו את הקריאה, אוי ואבוי לבריונים האלה!
הבנים נדהמו, ואני המשכתי לצרוח, חזק יותר ויותר, מפלסת לי דרך בשיחים בידיי ומכינה את אגרופיי לקרב.
״השמן״ שחרר את קורבנו. עוד רגע והוא יסתער עליי, אבל אז... ״האפור״ התחיל פתאום לרוץ.
לא ייתכן שהוא פחד מילדה בת שבע! בטח קרה משהו; לא ייתכן שהטמבל המגודל הזה יתחיל סתם כך לרוץ!
בעקבותיו רצו גם ״הג׳ינג׳י״ ו״השמן״...
הסתובבתי באינסטינקט, מצפה לראות את ״החבר׳ה שלנו״, אבל לא היה איש מאחוריי.
״פיסת הזכוכית הקסומה״ עזרה!
***
הילד נראה לא טוב. הוא היה חיוור מדי, ואיכשהו ״לא ישר״, אף שכמובן, כשאוחזים בצד אחד של הגוף, הגוף נראה עקום.
הושטתי לו יד; היה צריך לברוח מכאן, לפני שהתוקפים ישנו את דעתם ויחזרו.
הוא קם, נאחז בשיח ארוך, ואז הבנתי למה חשבתי שהוא ״לא ישר״ — אחת מרגליו של הילד הייתה נעולה באיזו נעל איומה, ואילו השנייה הייתה רגילה, כמו שצריך.
אסור היה לי להראות שאני המומה, אבל כך יצא; לא הספקתי ״לסגור את הפה״. הילד חייך חיוך עקום:
— מה (השפתיים שלו בקושי צייתו לו), אני מכוער, אה? ״קווזומודו״?
לא ידעתי מי זה ״קווזומודו״, אבל הרגשתי לא בנוח, כאילו תפסו אותי עם תפוחים של מישהו אחר מוסתרים בחולצה.
— ולי יש ״שפה שסועה״. רואה? — שרבבתי את שפתי התחתונה כדי שאפשר יהיה לראות טוב יותר את העליונה — לא מזמן עשו לי ניתוח!
שנינו התחלנו לצחוק באותו רגע, מתוך תחושת קרבה בין גופינו המכוערים. הוא צחק ״במנות״, כנראה כאב לו לצחוק, ואני צחקתי בקול גדול.
עזרתי לו לצאת מהשיחים וניערתי את בגדיו.
הלכנו בפארק ולא פחדנו מאף אחד. הוא סיפר שעבר עם הוריו מסמיפלטינסק, שאבא שלו איש צבא ואמא שלו מצפה לתינוק. ״רק שלא ייוולד כמוני — מכוער קטן!״, הוא נאנח. לא צחקתי...
אחר כך עזרתי לו לשטוף את הדם, ולחצתי על ידית הברזל היצוק של משאבת המים.
היה לו שם יוצא דופן — קלים. השיכון הצבאי שבו התגוררה משפחתו של חברי החדש היה לא רחוק, ליד בית הקולנוע.
לקלים הייתה אמא שמנה מאוד. בהתחלה חשבתי שהיא תמיד שמנה כל כך, אבל אז קלים הצביע בעיניו בלבד על הבטן שלה, והבנתי — הרי תינוק גר שם!
שתינו תה עם שמנת, בקעריות. והייתה גם ריבה — ריבת דומדמניות...
אה, שכחתי לגמרי לספר!
מעולם לא ראיתי עוד את פיסת הזכוכית ה״קסומה״ שלי...