השבת הזאת היא שבת שירה, שבת של שיר. כמה הקב״ה אוהב שבניו שרים לו שירה! כתוב בזוהר הקדוש: בראשית - המילה בראשית מורכבת מאותן אותיות של שיר תאב, שיר תאב, כלומר משתוקק לשירה. מאז שברא הקב״ה את בריאתו, הוא כמה לשמוע את שירתנו.
יש רעיון ידוע של רבי נחמן: ״דע, שלכל רועה יש ניגון מיוחד משלו, הקשור לעשבים ולמקום שבו הוא רועה… משום שלכל עשב ועשב יש שירה משלו. ובכך שהרועה מכיר את הניגון הזה, הוא נותן לעשבים כוח לצמוח (ליקוטי מוהר״ן, 63). ואילו זכית לשמוע כיצד העשבים שרים שבחים לקב״ה! כמה נעים, בהאזנה לשירתם, (להתכוונן) לעבודת ה׳! (שיחות הר״ן, 163). וכאשר אדם מתפלל בשדה, כל העשבים מצטרפים לתפילתו ומסייעים לו, מוסיפים כוח לתפילה. ולכן תפילה נקראת ׳שיחה׳, ׳שיחה בשדה׳ (בראשית 24:63) (ליקוטי מאמרים 11)״.
זהו רעיון נפלא. אנו רואים שלרועה יש מנגינה (ניגון), ולעשב יש שיר (שירה). מה ההבדל ביניהם? ניגון הוא מנגינה עצובה. כולו ציפייה, בקשה לעתיד, דמעות. שירה — שיר — עניינה במה שכבר יש.
נדמה לנו שתפילות עצובות עולות גבוה יותר. אנו סבורים שתפילות מתוך דמעות וציפייה, שבהחלט יש להן מקום בחיים, רצויות יותר לפני הקב״ה. ואנו בטוחים שכך צריך לדבר עם א־לוהים! אבל רבי נחמן מתקן את טעותנו ואומר: לא, ״משירת העשבים נוצר ניגונו של הרועה״.
אילו ילדינו היו רואים כיצד אנו מתפללים… בשמחה! שירה יכולה להשפיע הרבה יותר מניגון עצוב! אילו היינו באים אל הקב״ה לעיתים קרובות יותר כדי להודות בשמחה, ולא כדי לבקש מתוך מחסור או להתאבל על אובדן… הדבר מסייע לנטיעות הצעירות (לילדים) לצמוח כראוי. חשוב ללמד אותם ואת עצמנו לשמוח עוד לפני שמגיעה הישועה.
יש סגולה לפרנסה שאפשר לקיים כבר היום (אך לא בשבת): להאכיל את הציפורים, לפזר להן גרגרי חיטה או פירורי לחם. ומדוע? השל״ה הקדוש אומר: ה׳ רוצה שנביט בציפורים ונתבונן בהן, שהרי הן לעולם אינן יודעות היכן ימצאו את מזונן בפעם הבאה, ובכל זאת ממשיכות לשיר. הן שרות באמונה, אף שאינן יודעות אם יהיו שבעות.
אין מדרגה גבוהה יותר מלשיר לא רק אחרי שמקבלים משהו, אלא עוד לפני כן! השל״ה הקדוש אומר: יש רק שני יצורים בעולם ששרים: האדם והציפור. האדם שר רק כשטוב לו, אבל הציפור שרה עוד לפני שקיבלה את מבוקשה. מדוע? ״גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה״ (תהילים 84:4). היא בטוחה שהקב״ה ייתן לה את מזונה.
יש ביטוי המיוחד לנשים. אם אתן רוצות להרבות בפרנסה, אם אתן רוצות ילדים מחונכים, עליכן, בלשון הקבלה, ״להעלות מ״ן״, מיין נוקבין (הצד הנקבי של יסוד המים, שבכוח השאיפה והרצון לקבל טובה מסוימת מעורר למעלה רצון להעניק את הטובה הזאת). כלומר, צריך להראות שכבר יש לך שפע, גם אם עדיין אין; להראות שהקב״ה משמח אותך כבר עכשיו.
לכן סגולה נוספת של השבת הזאת, שבה חל ט״ו בשבט, היא לערוך שולחן עשיר, שיהיו עליו מאכלים מגוונים, שולחן מלא בניחוחות של תבשילים טעימים ובשלל צבעיהם של הפירות שארץ ישראל משתבחת בהם.
״ולא יראו פני ריקם״ (שמות 23:15) — אני בעצמי בא אל שולחנם, איני רוצה לראות את פניהם העצובות, לשמוע ניגון — ״מנגינה עצובה״. האם רק כך אתם יכולים לשוחח איתי? בפנים עצובות? העלו מ״ן (מיין נוקבין), ותראו איזה מן ירד אליכם מן השמיים.
יהי רצון מלפני הקב״ה, שלצד המנגינה העצובה של הניגון שבתפילתנו, נלמד גם לשיר לו שירה שמחה, כציפורים. ויהי רצון ששולחנותיו של עם ישראל יתברכו בשפע.