הרב יששכר פרנד
«ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם» (דברים, 1:11).
עם ישראל, לדברי רש"י, לא היה מרוצה במיוחד מן הברכה שבירך אותו משה: «ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם».
בני ישראל אמרו: «משה, מדוע אתה מגביל את ברכתנו? הקדוש ברוך הוא בירך את אברהם אבינו (בראשית, 13:16): “ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך יימנה”».
השיב משה: «מה שאמרתי הוא ברכתי האישית. ואילו הבורא יברך אתכם כפי שאמר לכם».
במה מתבטאת משמעותה האמיתית של ברכת משה? איזו תועלת נוספת תצמח לבני ישראל מכך שבירך אותם להתרבות אלפי מונים, אם כבר התברכו מפי הקדוש ברוך הוא להיות רבים «כעפר הארץ»?
החתם סופר מסביר שמשה רק בחן אותם. מדוע כולם רוצים ילדים? משום שילדים, אם אפשר לומר כך, מועילים: הם יכולים לעזור לשאת חפצים כבדים, לשעשע בדרך ולהפיג את בדידות הזקנה? או משום שילדים הם ניצוץ של ה', מתנה יקרת ערך משמיים, חלק מן העולם הבא?
אם כן, זה היה מבחן שערך משה לעם ישראל. הוא בירך אותם בצאצאים רבים – ריבוי של אלפי מונים! אילו כל מה שרצו בילדים היה עזרה במשק הבית וטיפול בהם לעת זקנה, העם היה יכול להשיב: תודה, אבל כבר יש לנו די! אלף מתאים לנו בהחלט, כרגע אין צורך ביותר. אבל זו לא הייתה התשובה שנתן עם ישראל לברכת משה! הם רצו עוד ילדים, רבים כל כך עד ש«אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך יימנה» (למעשה, מספר שאינו ניתן לספירה). ברור שהם לא חשבו על תועלתם החומרית האישית או על מה שיקרה כשיזדקנו או יחלו. בילדים הם ראו את הברכה המופלאה שכל ילד נושא עימו, ולכן הוכיח עם ישראל שכל אחד מהם ראוי לברכת הקדוש ברוך הוא.
מאות שנים לפני האירוע הזה מציגה התורה שתי תפיסות של מהות הילדים, שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו.
יעקב ועשו היו אמורים להתחלק: עשו «לקח» את העולם הזה, ואילו יעקב קיבל את העולם הבא. כשיעקב חזר מארם, יצא עשו לקראתו בראש צבא של 400 לוחמים. כמה דקות לאחר המפגש הבחין עשו בילדיו הרבים של יעקב.
«פרקי דרבי אליעזר» מסביר את הדו־שיח בין יעקב לעשו ומגלה לנו את משמעותו הפנימית. שאל עשו: «מי הילדים האלה?» השיב יעקב: «אלה הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך».
עשו הופתע: «מה אתה עושה עם כל הילדים האלה? חשבתי שהייתה בינינו חלוקה ברורה: אני מקבל את העולם הזה, ואתה – את העולם הבא. אז מדוע יש לך ילדים רבים כל כך? מה הקשר בין הילדים האלה לעולם הבא? ילדים הם “רכוש” של העולם הזה!» השיב יעקב: «לא כך הם הדברים! ילדים הם ניצוץ של הקדוש ברוך הוא. עצם האפשרות לגדל ילד, להוביל נשמה אלוהית בדרך שבה אפשר להגיע לעולם הבא – האם אין זו זכות רוחנית נעלה ביותר? לכן יש לי כל כך הרבה ילדים».
יעקב העריך ילדים באמת. ואילו עשו ראה בילדים רכוש מן העולם החומרי.
ילדים הם עוד זוג ידיים בעבודות השדה. הם יכולים לחלוב פרות ולעזור בבית!
ומה איתנו?
החברה המודרנית התקדמה מאוד מאז אותם ימים. איננו חיים במשק המספק את צרכיו בעצמו, ואין צורך רב כל כך בכוח עבודה כפי שהיה אז. כתוצאה מכך, «הערך המעשי» של הילדים צנח במהירות! לא זו בלבד שהם אינם עוזרים – מפחיד ככל שזה נשמע, עבור הדור המודרני ילדים הם נטל של ממש! לגדל ילדים עולה כסף רב, נמשך זמן רב, ולמען האמת, פוגע במערכת העצבים. מי בכלל צריך ילדים כיום?
ייתכן שתעירו שאנשים עדיין זקוקים לחברה, שהם עדיין סובלים מבדידות, ממש כמו לפני מאות שנים... אין בעיה: כיום אדם יכול לגדל כלב. כלבים טובים בהרבה מילדים! וכעת, במקום לחזור לבית מלא ילדים תובעניים, טרחניים ומתישים, האדם ממהר אל כלב אוהב המכשכש בזנבו, שרץ בשמחה להביא לבעליו נעלי בית ועיתון טרי. אז כשיש חלופה כזאת, לשם מה להביא ילדים לעולם? זוהי עמדתו ותפיסת עולמו של עשו, הפופולרית כל כך בחברה המודרנית!
אבל יעקב אבינו לא היה כזה! הוא מבין שתכליתם של הילדים אינה ההנאה מן העולם הזה, ואף לא להקל עלינו את שגרת היום־יום. כל ילד נושא בתוכו שליחות רוחנית, ובכל ילד יש ניצוץ אלוהי שהופקד בידינו כדי שנדאג לו ונכוון אותו. לכל אחד מאיתנו כהורה ניתנה הזדמנות ייחודית: למלא את רצון הקדוש ברוך הוא ולהכין את נשמת הילד – כך שתזכה לעולם הבא.