הרב א׳ א׳ רבינוביץ
רכבת האקספרס ברלין–מינכן נעצרה במפתיע בתחנת הרכבת של העיירה הקטנה גרה.
העצירה לא הייתה מתוכננת, שכן העיירה גרה (והדבר התרחש בין שתי מלחמות העולם) שכנה במקום נידח ולא הייתה חלק מרשת הרכבות הבין־לאומית.
אבל באותו ערב חורפי שלג כבד חסם את תנועת הרכבת וכיסה את המסילות בשכבת שלג עבה. נוסעי רכבת האקספרס הביטו מבעד לחלונות בפליאה בתחנת הרכבת המכוסה שלג, שמעולם לא ראו קודם.
בתחילה איש לא יכול היה לומר כמה זמן תימשך העצירה הזאת. אבל כעבור כשעה הודיעו לנוסעים שהמצב חסר תקווה — אין שום אפשרות להמשיך בנסיעה באותו ערב. ביקשו מהם לעזוב את הרכבת התקועה ולחפש מקום לינה בעיירה.
לא מרוצים ומאוכזבים, התפזרו הנוסעים ברחבי העיר המושלגת בחיפוש אחר מחסה, וקיללו את צירוף המקרים המרגיז. ביניהם היה גם מר קניג, יהודי שומר מצוות מברלין. בניגוד לשאר הנוסעים, הוא הלך ברוגע וללא חיפזון וחיפש ברחובות העיר דבר מסוים.
זה היה בחנוכה, ומר קניג חיפש מקום שבו יוכל לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה. אחרי חיפושים ממושכים הצליח להבחין מרחוק בחלון אחד שבו דלקו נרות. כשהתקרב, הוא אפילו זיהה את צלילי הפיוט ״מעוז צור״!
"ברוך ה׳", חשב מר קניג, "כאן אמצא גם מקום לינה וגם אפשרות להדליק חנוכייה!". הוא דפק בזהירות והסביר לבעלי הבית את מצבו... והתקבל בחום בבית יהודי חם.
לאחר שמר קניג הדליק את נרות החנוכה, הוא הוזמן להצטרף לארוחת הערב עם בני המשפחה. עד מהרה כבר הרגיש בבית, ואף החליט להשתתף במשחק המסורתי בסביבון — דריידל.
לאורח היה כישרון מופלא להתחבב על ילדים; עד מהרה שיחק איתם כאילו כל חייו לא עסק אלא בכך. את תשומת לבו משכה במיוחד לאה הקטנה, ששמרה על מצב רוח טוב בין שניצחה במשחק ובין שהפסידה.
כשחש צמא, פנה מר קניג לילדה: ״ילדתי, תוכלי להביא לי כוס מים?״
שתיקה השתררה בחדר; הילדה נשארה לשבת במקומה, ואחיה קם במהירות והביא מים לאורח. מר קניג החליט לברר אצל המארחים מה פשר השתיקה.
אביה של הילדה השיב לו בקול שקט: ״לצער כולנו, לאה שלנו אינה יכולה ללכת. כבר שנה שרגליה משותקות.״
מר קניג הרגיש נורא — בשאלתו המביכה הרס את אווירת החג בבית! אך באותו רגע התערבה לאה: ״אני מבקשת מכולכם לא להיות עצובים בגללי היום. בבקשה, אל תקלקלו לי את ערב החנוכה הנפלא!״.
עד מהרה שב מצב הרוח הטוב אל הילדים, אך האורח לא הצליח להסיר את הבעיה ממחשבותיו בקלות כזאת. הוא שוחח עוד זמן רב עם הוריה של לאה, והם סיפרו לו שכבר ניסו כל דבר אפשרי, לא חסכו בזמן או בכסף, אך לרופאים המקומיים לא נותרה עוד כל תקווה להחלמת הילדה.
מר קניג ניסה להפיח תקווה חדשה בהוריה של לאה הקטנה: הוא שמע על מקרה דומה, שבו אפילו פרופסורים ידועי שם ״הרימו ידיים״, ובכל זאת, לאחר טיפול ממושך בבית החולים המפורסם ״שאריטה״ בברלין, החולה החלים לחלוטין!
האורח המליץ להוריה של לאה לשלוח את הילדה לטיפול בברלין. הוא היה מוכן לקחת לשם את לאה בעצמו ולדאוג לה יחד עם משפחתו. נוסף על כך, הוא מכיר אישית את מנהל בית החולים, וישתדל להפעיל את קשריו כדי להשיג לילדה יחס מועדף...
ההורים התרגשו מן ההצעה, אך השאירו לבתם להחליט אם היא רוצה לנסוע עם מר קניג. בלי לחשוב זמן רב, הסכימה הילדה.
בברלין קיבלה משפחת קניג את לאה כבת משפחה. כעבור כמה ימים הביא אותה מר קניג לבית החולים לבדיקה אצל הפרופסור. לאחר בדיקה יסודית, קבע הפרופסור בצער: ״איני יכול להבטיח תוצאות חיוביות כלשהן. השיתוק כבר התקדם מאוד. אבל אשתדל לעשות כל שבכוחי — והשאר בידי ה׳״.
משפחת קניג דאגה להבאת אוכל כשר לילדה וביקרה אותה מדי יום. השבועות הראשונים חלפו בלי שחל אפילו השיפור הקל ביותר במצבה של לאה הקטנה...
כעבור כחודשיים, כשביקר אצל לאה, נדהם מר קניג: הילדה קמה על רגליה בכוחות עצמה! גם הוא וגם הפרופסור לא מצאו מילים מרוב שמחה על השיפור הזה. מר קניג רצה לשמח את הוריה של לאה במברק דחוף, אך הפרופסור עצר אותו: מניסיונו ידע שבמקרים כאלה עלולה להיות ״נסיגה״ למצב הקודם, והמליץ להמתין עם הבשורות המשמחות.
בינתיים הלך מצבה של לאה והשתפר; בפסח יכלה לחגוג את ליל הסדר בבית משפחת קניג. ושוב רצה מר קניג לשלוח הודעה למשפחתה, אך הפעם עצרה אותו לאה עצמה: ״אני רוצה להפתיע את הוריי כשאחלים לגמרי, בעזרת ה׳!״
חלפה שנה. שוב הגיע חנוכה.
״כבר שנה עברה מאז ששלחנו את לאה הקטנה שלנו לברלין״, אמר אביה של לאה לאשתו. ״היא אומנם כותבת לנו לעיתים קרובות למדי, אבל במכתבים אין אפילו מילה על הצלחת הטיפול...״ אשתו השיבה שאינה יכולה לשאת עוד את הגעגועים לבתה: ״אחרי חנוכה אנחנו חייבים לנסוע ולהחזיר אותה הביתה!״
שוב התכנסה המשפחה סביב השולחן לאחר הדלקת נרות החנוכה, והילדים שיחקו בסביבון. לפתע נשמעה דפיקה בדלת, ועל הסף הופיע מר קניג. כל בני הבית המטירו עליו שאלות: מה שלומה של לאה, ומתי תוכל לשוב הביתה?
מר קניג העמיד פנים שאינו שומע את השאלות, ופנה לילדים: ״יקיריי, הבאתי לכם מתנת חנוכה נפלאה. מכיוון שהחבילה פשוט עצומה, נאלצתי להשאיר אותה לפני הדלת...״ הילדים רצו החוצה ופגשו ילדה לבושה חגיגית, שעמדה זקופה על רגליה בלי שום תמיכה. זו הייתה לאה שלהם! הוריה של לאה בכו מרוב שמחה, וכך גם לאה עצמה ואחיה ואחיותיה. זו הייתה מתנת החנוכה הנפלאה ביותר!