הרבנית אסתר מילר
לאדם אחד שחי בכפר היה סידור ״ירושלמי״, שבו הוסבר אילו כוונות נדרשות בכל תפילה, ובאותיות קטנות נכתבו דברים נשגבים ומחשבות שיש להפנים. האיש נאלץ לדפדף בדפים עמוסי האותיות הקטנות עד שהגיע לטקסט העיקרי. עד שסיים לקרוא את ״אדון עולם״, עד שהגיע לברכות השחר… אחד מחכמי התורה בעיר הציע: ״בוא נחליף סידורים: אתה תיקח את שלי, הרי ממילא אינך מבין דבר בהכנה לתפילה, בכל המשמעויות הנשגבות האלה… ואני אקח את שלך״. ראו כמה חוכמה יש בפשטות! היהודי מן הכפר משיב: ״אני יודע שעם הזמן דברים מתיישנים ומתבלים. דפי הסידור יתחילו לנשור ולהיאבד. ינשור דף של כוונות, יאבד דף של מדרשים, של משמעויות נשגבות, אבל ׳אדון עולם׳ יישאר בסידור. ואם אקח את הסידור שלך, הדבר הראשון שינשור יהיה ׳אדון עולם׳! איני יכול להרשות לעצמי לאבד אותו!״
כולנו משתדלות להיות יהודיות טובות. במאבק ביצר הרע תמיד נפגע משהו: כוונות טובות ודברים נשגבים נשמטים. העיקר שהמהות תישאר, ש״אדון עולם״ שלנו ישרוד. מה בחיינו אפשר להשוות לדפים הראשונים בסידור, שעלולים לנשור? הדבר שהכי קל להפנות לו עורף הוא צניעות, הצניעות היהודית. זהו הנושא הפחות פופולרי מכולם.
אישה צדקת אחת, זכרה לברכה, שזכינו לשוחח עמה, הייתה אומרת: ככל שהעולם הגשמי מתפתח מהר יותר, כך עלינו לפתח מהר יותר את העולם הרוחני.
בעבר, כדי להכין ארוחת צהריים, הייתה אישה צריכה ללכת לשוק, לקנות תרנגולת חיה, ללכת לשוחט שישחט את העוף, ללכת לרב אם הייתה שאלה, להגיע אל העובדות כדי שימרטו את העוף, ואחר כך הביתה — למלוח אותו. ורק אז להתחיל בתהליך ההכנה עצמו. כל המאמץ הזה היה בשביל יום אחד, מפני שלא היו מקררים. כך גם בכביסה — שום אישה מאותם ימים לא הייתה מאמינה שאפשר להכניס את כל הכביסה לקופסה ולהוציא אותה משם נקייה!
אחת הסיבות לתהליך הזה (לא נדון בכולן) היא שהקדוש ברוך הוא רוצה שנתפתח מבחינה רוחנית באותו הקצב!
יש הרבה דברים שבהם הדור שלנו השתפר: יש הרבה בעלי תשובה, נשים צדקניות נעשו מורות לתורה, דבר שכמעט לא היה בעבר, וקמו מוסדות העוסקים בחסד. ובכל זאת, הקצב אינו משתווה למהירות שבה המצב בעולם הולך ומידרדר.
אולי ראוי להזכיר כאן את דברי בעל «שני לוחות הברית» («ספר האותיות»), המקובל הגדול הרב ישעיהו הלוי הורוויץ, שכותב שככל שיצר מסוים חזק יותר בדור, כך הקב״ה מעניק לחכמי ישראל סמכות גדולה יותר. כשמשה קיבל את התורה, הושאר בה מעין מקום חסר, ריבוע ריק שמתמלא בכל דור – אחד מחכמי הדור מקבל סמכות למלא אותו. ככל שבני האדם יתרחקו יותר מן התורה, כך יקבלו החכמים סמכויות נרחבות יותר לגדור ולתקן את מעשי הדור. ככל שהעולם המקיף את הקהילה יהיה פתוח ופרוץ יותר, כך יוכלו חכמינו להשתמש בתקנות מחמירות יותר כדי להגן עלינו. העולם צריך להישאר מאוזן.
משמעות הדבר היא שאם בעוד שנה–שנתיים–שלוש המשיח עדיין לא יבוא, יופיעו תקנות חדשות ומחמירות יותר של חכמים. העולם נע לעבר התנוונות, ועלינו להציב מול זאת תנועה לעבר הקדושה.
הרב הורוויץ מסיים כך: «וכולן – מן התורה». כלומר, כל התקנות החדשות של חכמינו נובעות מן התורה.
אולי אפשר להזכיר כאן סיפור ידוע למדי על הרב יחזקאל אברמסקי. כשהיה בידי הגפ״או, החוקר הכה אותו ודרש ממנו להסגיר יהודי שנמלט, והרב יחזקאל, כמובן, שתק. אז החוקר התרתח לגמרי וצרח: «מה, אתה לא שומע כשמדברים אליך! אני קורע את הגרון, צורח, ואתה לא מגיב!» הרב אברמסקי השיב: «אני שומע אותך, אבל קול אחר אני שומע חזק עוד יותר». החוקר שתק למשך דקה, אך לא שמע דבר. «אתה עושה ממני צחוק!» — אמר. הרב אברמסקי השיב: «אצלנו נאמר: “קול ה' בכח, קול ה' בהדר”. הקול הזה חזק הרבה יותר מכל הקולות האחרים בעולם – עבור כל יהודי. אני שומע את הקול הזה, ולכן איני שומע אותך».
הקולות מבחוץ, הקולות המפתים של העולם הזה, נשמעים בעוצמה הולכת וגוברת. קשה לנו יותר ויותר שלא לשמוע אותם. כדי שנשמע את קולו של הקב״ה בעוצמה רבה יותר, חכמינו מקבלים סמכויות נרחבות יותר ויותר להשתיק את הקולות מבחוץ.
צניעות – האם היא יפה?
האם צניעות היא יפה, או שזה כמו לומר שדיאטה היא טעימה?
נתחיל מכך שיש שני סוגי יופי: יופי יחסי ויופי מוחלט.
לפני כ־13 שנים התחלתי לעבוד כמחנכת בכיתות הגבוהות. באותה תקופה סימן ההיכר העיקרי של האופנה היה חצאיות עד הרצפה. והיה צריך לשכנע את הבנות לקצר את החצאיות לאורך המקובל – שלושה רבעים. אחת המורות אמרה לי אז: «את עוד תראי שבקרוב נצטרך לשכנע אותן לעשות את ההפך!» וזה אכן מה שאנחנו רואות בימינו. איני זוכרת בכל חיי השפלות כמו אלה שספגתי מתלמידותיי כשניסיתי לשכנע אותן לקצר את החצאיות לאורך המקובל!
כשבנותינו הביטו בתמונה של סבתא מהחתונה, הן לא יכלו להאמין שאז כולן הלכו בשמלות ארוכות, אפילו בחורות בוגרות! לנערות של היום זה נראה כמו שיא הסגירות, משהו מיושן. ואילו אז זה היה אופנתי מאוד!
יופיו היחסי של דבר קיים מפני שהוא יפה עכשיו בעיני הסובבים. היום אלה משקפיים גדולים ועגולים, מחר – קטנים ומלבניים; היום אלה חצאיות עד הרצפה, מחר – קצרות באופן מוגזם. היופי היחסי הזה, המבוסס על אופנה, מתנגש לעיתים קרובות עם צניעות (צניעות אינה רק ענווה, אלא גם איפוק).
אבל יש סוג אחר של יופי, שעליו אמרו חכמינו: «אין דבר יפה יותר מצניעות».
ילדה קטנה אינה מבינה מדוע החצאית המסוימת הזאת אינה מתאימה לחולצה הזאת. בנות, באופן כללי, לא כל כך יודעות להתאים בגדים לפי צבעים. היופי האמיתי הוא מהות שצריך עוד להתבגר כדי להבין אותה. מי שמבין את יופייה של הנשמה יכול להבין את היופי המוחלט.
פעם הלכתי להלווייתו של צדיק גדול, ושם ראיתי במציאות, במרחק קטן ממני, את הרב שטיינמן (זכרונו לברכה). הוא איחר מעט, ולכן מצא את עצמו בסוף טור הנשים. בזמן שיצא מאזור הנשים, התבוננתי בו והבנתי שתצלומים וציורים אינם יכולים לשקף דבר – לא את האור שקרן מפניו ולא את הקדושה. כך יכול להיראות היופי האמיתי.
אני משתדלת ללכת לחתונות של תלמידותיי. לעיתים קרובות הן אינן יכולות להתהדר ביופי יחסי, כזה שמוערך לפי אמות המידה של העולם הזה, אבל ביום הזה הן קורנות כל כך מבפנים, שכל הסובבים אומרים: «איזו כלה יפה!»
כל אדם שצמח מבחינה רוחנית, עבד על עצמו ותיקן את עצמו – נעשה יפה יותר במובן המוחלט של היופי. נוסף על כך, בשלב מסוים הוא מתחיל לראות אצל אחרים יופי מוחלט, שאין לדרישות האופנה שליטה עליו.
ואכן, אם שופטים לפי היופי היחסי, יש פריטי לבוש צנועים שאינם יפים. בדיוק כפי שדיאטה אינה טעימה. אבל נשים ששומרות על דיאטה כחלק מאורח חיים בריא אינן יכולות להסתכל על סופגנייה, על אוכל שומני – לא נעים להן לדמיין את עצמן אוכלות את זה, והן חשות בגופן את הכבדות ואת הנזק שבאוכל הזה. אצל נשים כאלה הטעם נעשה מעודן כל כך, שהן אינן יכולות לאכול מזון שמזיק להן. כך גם בצניעות: בשלב מסוים, כל מה שאינו צנוע (צנוע, מאופק) מעורר תחושת סלידה כמו אוכל שומני אצל מי ששומרות על דיאטה. הטעם נעשה מעודן יותר ומבחין בכך שלבוש צנוע ומאופק הוא יפה.
היופי היחסי פוחת עם השנים: ככל שאדם נעשה מבוגר יותר, כך הוא יפה פחות. אולם לפעמים אנחנו מביטים באישה מבוגרת שפניה קורנות מחוכמה ומקדושה – ומבינים שהיא יפה.
מביך ולא נעים
מדוע כל כך מביך ולא נעים לנו כשמותחים ביקורת על המראה החיצוני שלנו?
לפני כמה שנים באתי ללמד בסמינר. ביום הראשון היה מעמד חגיגי שהתחיל אחר הצהריים. כולן נפגשו באולם, ואחר כך היו אמורות להתפזר לכיתות. אחת המורות, שאני מעריכה ומכבדת מאוד עד היום, קראה לי ואמרה שהיא רוצה לומר לי משהו מאוחר יותר בחדר המורות. הלכתי לשם לאחר סיום המעמד החגיגי, וציפיתי שהיא תקבל אותי בברכה בתור מורה חדשה. היא אכן בירכה אותי על הצטרפותי לצוות ההוראה, ואז אמרה שמשהו במראה החיצוני שלי אינו צנוע (ליקוי כלשהו). אני מודה לה על הדברים האלה, כי הרגשתי מה עובר על התלמידות שלנו כשאנחנו מעירות להן בענייני צניעות. לדעתי, כל מורה צריכה לחוות זאת בעצמה לפני שהיא מגבשת את הדרך שבה תפנה לתלמידותיה בנושא הזה.
לעיתים קרובות שיחה על צניעות גורמת נזק בלתי הפיך. ואז צניעות נעשית נושא כאוב, שכל נגיעה בו מכאיבה, כמו פציעה שהותירה צלקת. המורות צריכות להביא זאת בחשבון, בעיקר בכיתות הנמוכות – לא להדגיש את הצד השלילי, אלא להראות כמה יפה, חיננית ועדינה נראית נערה הלבושה באופן צנוע.
בשיעורים אני מדברת עם תלמידותיי על צניעות חיצונית (בלבוש) ועל צניעות פנימית – על התנהגות צנועה ומאופקת, על טעם טוב ועל עדינות. כשהשיחה לא עסקה בצד החיצוני, כשדיברנו על מידות – כולן הקשיבו בתשומת לב, והבנות נהנו. בדיוק כפי שהן אהבו לדבר על שבת ועל מידות האופי. הפעם היחידה שבה היה לבנות קשה לשבת במקומן, והן קפצו מן הכיסאות – הייתה כשדיברנו על צניעות בלבוש. אז היו צעקות וחוסר שביעות רצון. אחת הבנות אמרה לי בכנות: «כשאנחנו מדברות על מידות, זה משהו פנימי, כל אחת יכולה לראות את עצמה כטובה, הרי מבחוץ לא רואים את זה! אי אפשר למדוד את זה! כשאנחנו מדברות על תפילה ועל הכוונה הפנימית – אני תמיד יכולה להצדיק את עצמי ולמצוא הרבה סיבות לכך שהפעם זה לא הצליח, ולהסביר שהתפילות שלי בכל זאת משמחות את הקב״ה. אבל כשאנחנו מדברות על צניעות, אפשר למדוד את זה בסנטימטרים – ואין מפלט ואין לאן לברוח! לא רכוס – רכוס, ארוך או קצר – את כל זה רואים».
אחת הטרגדיות של הדור שלנו היא שצניעות נתפסת כ«נושא בית־ספרי». כשהמורה מלמדת את הלכות שבת, היא מלמדת את «חוקי הקב״ה», ואילו כשהיא מלמדת צניעות – זה שיעור בדרישות התקנון (תקנון בית הספר). אילו אימהות היו מלמדות את בנותיהן מילדות שצניעות היא «הצנע לכת לפני ה', אלוקיך», שזוהי תכונה חשובה באדם – ענווה לפני הקב״ה, שהדבר נוגע לעדינותה של נפש האדם – אז בגיל מבוגר יותר אפשר היה ללמד על הבסיס הזה גם צניעות בלבוש. לבנות כבר היו הבנה בסיסית ותחושה פנימית של חשיבות ההלכות האלה, וההלכות היו משתלבות בטבעיות במשמעות הכוללת: צניעות בלבוש היא הביטוי החיצוני של עולמי הפנימי!
מפקד טוב מרכז את כוחותיו סביב הבירה. הוא יודע: אם הבירה תיפול, תיפול גם המדינה כולה. כרגע הערים הקטנות והכפרים אינם חשובים לו. כך גם יצר הרע. מכיוון שכל חכמינו אומרים שהצניעות היא הדבר החשוב ביותר לאישה יהודייה, גם יצר הרע מכוון את המכה העיקרית דווקא לשם. פחות חשובים לו חסד ותפילה; העיקר הוא לפגוע בצניעות של האישה היהודייה. בדיוק משום כך קשה כל כך לעמוד בפני הפיתויים בענייני צניעות. לכן המשימה העיקרית שלנו היא לעמוד בפני המתקפה דווקא בתחום הצניעות, הצניעות היהודית – הפנימית והחיצונית.
הכינה: גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה