הרב שמחה כהן
צרכים מחברים
תחושת ה״צורך״ היא אחד המאפיינים החשובים ביותר של הנפש.
אפשר לומר שכמעט אין רגע בחיינו שבו איננו חשים צורך רגשי, רוחני, כספי או חומרי. הצורך למלא את החסר הוא הכוח המניע של החברה והכלכלה, והוא שדוחף ומאלץ את האדם להשקיע מאמצים להשגת מה שחסר לו.
הצורך להשתחרר מהמצב המעיק של בדידות והרצון למצוא שותף לחיים הם בין הצרכים הנפוצים ביותר אצל כל בני האדם. הם דוחפים בני כל העמים והגזעים להקים משפחה. ואצלנו, היהודים, נוסף על הנטייה הטבעית של כל בני האדם לחיי משפחה, יש גם מצווה מיוחדת להינשא. חשוב להכיר בכך שלא צורך אחד ויחיד מביא אדם בסופו של דבר לעמוד תחת החופה, אלא מכלול של צרכים שונים ומגוונים.
בין הצרכים הנוספים האלה אפשר למנות את שאיפתו של האדם להיות בחברה, להשתייך לעם מסוים, לדת, לקהילה, לקבוצה ולמשפחה; נוסף על כך, לכל אדם יש צרכים אישיים מסוימים שקשה לו לספק בכוחות עצמו, ולכן הוא מחליט לקשור את חייו בחייו של אדם אחר שיוכל לעזור לו בכך.
אבל בניגוד לתפיסה המקובלת שעליה דיברנו לעיל, שלפיה האדם קושר את עצמו לחברה כדי לספק את צרכיו, היהדות סבורה שהסדר הפוך: הצרכים טבועים בנפש האדם כדי להניע אותו ליצור קשרים עם אנשים אחרים ועם הקב״ה. הרי אילו כל צרכיו של האדם היו מסופקים ללא יוצא מן הכלל, הוא לא היה מחפש קשר עם הקב״ה ועם האנשים שסביבו.
כל אדם זקוק למזון, למים, לשינה, לתמיכה רגשית, לגילויי חיבה ולקשרי חברות. מכלול הצרכים הזה הופך למערכת הקושרת את האדם — במודע או בתת־מודע — למי שמסוגלים לספק את צרכיו. אדם הזקוק למענה לצרכיו קשור לבן זוגו יותר מאשר לאנשים אחרים, משום שהוא מניח שדווקא בן זוגו מסוגל לספק את צרכיו טוב יותר מכולם.
המצב הזה אינו רק מציאות חברתית; התורה מזכירה אותו במפורש: המענה ל״לא טוב היות האדם לבדו״ הוא ״אעשה לו עזר כנגדו״.
אף שכל בעלי החיים המפותחים נבראו בזוגות, הקשר בין הזכר לנקבה נועד רק לכך שבעלי החיים מאותו מין ימשיכו להתקיים בעולם. לעומתם, הקשר בין גבר לאישה קיים לא רק לשם המשכיות המין האנושי, אלא גם לשם התמיכה ההדדית שכל אחד מהם זקוק לה. לכן חיי המשפחה יצליחו אם כל אחד מבני הזוג יתמקד בסיפוק צרכיו של בן הזוג האחר.
צרכיו של האדם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות. הראשונה כוללת צרכים חיוניים לחיים, כגון מזון, שינה, קורת גג וביגוד. הצרכים הבסיסיים האלה ברורים ומובנים לכולם, ואיש אינו חולק על כך שהם נחוצים.
הקבוצה השנייה כוללת את כל שאר הצרכים — מה שנחוץ לקיום נוח של האדם, אך אינו תנאי הכרחי להישרדותו. ומכיוון שהצרכים האלה אינם חיוניים לחיים, לאנשים שונים — ובייחוד לבני זוג — יש מגוון רחב של דעות לגביהם: עד כמה הם חשובים ומה מקומם בסולם הערכים. צורך מסוים עשוי להיות בעדיפות ראשונה אצל אדם אחד, ובעל חשיבות משנית אצל אדם אחר.
ייחודם של יחסי הנישואים הוא בכך שכל אחד מבני הזוג מקבל ונותן, מספק את צרכיו שלו ודואג לצרכיו של בן זוגו.
כל אחד מהם מעוניין לתת לבן זוגו את הטוב ביותר, וגם לקבל בעצמו את הטוב ביותר. נוסף על כך, יש גם צורך טבעי לדאוג לצרכיו של אדם אחר. באופן פרדוקסלי, דווקא ביטוי זה של רצון טוב יוצר בעיה רצינית ביחסים: איך אנחנו קובעים מה נחשב לטוב ביותר? לכל אחד מבני הזוג יש אמות מידה משלו וסולם ערכים שונה, הנובעים מהרגליו ומתבניות החשיבה שלו, שרובם שונים מההרגלים ומתבניות החשיבה של אנשים אחרים.
חשוב לזכור שהאדם רואה צורך מסוים כחשוב ובעל ערך לא בעקבות מחקרים מדעיים או סקרים סוציולוגיים, אלא משום ש״כך הוא מרגיש״. כלומר, כשהאדם רוצה דבר מסוים, היעדרו מעורר בו תחושה לא נעימה. וכשהוא משיג את מה ששאף אליו, מילוי החסר מעורר בו רגשות שמחה. לכן נדמה לו שרצונותיו אינם מותרות, אלא צרכים אמיתיים. לכן, כשהוא דואג לבן/בת זוגו, הוא משתדל לספק לה/לו את מה שנראה חשוב לו עצמו. אבל אין כל הכרח שבן/בת הזוג יראו בכך חשיבות רבה באותה מידה — הן מבחינה רגשית והן מבחינה שכלית.
כתוצאה מכך, שני בני הזוג מאוכזבים.
הנותן משוכנע שנתן לבן זוגו לנישואים את הטוב ביותר, השקיע בכך את כל המאמצים ועשה זאת מכל הלב. ואילו המקבל ציפה למשהו שונה לחלוטין, ומה שקיבל בפועל לא סיפק אף אחד מצרכיו החשובים. מכיוון שהמקבל בטוח שהדברים שהוא זקוק להם הם הדברים החשובים באמת לכל אדם, ולא רק לו אישית, הוא מתחיל לחשוב שלבן זוגו יש סולם ערכים שגוי. הוא אף עלול להגיע למסקנה שבן זוגו אינו רוצה לדאוג לו בכנות ולספק את צרכיו המהותיים. מעניין שלעיתים קרובות, אף שהמקבל אומר לנותן במפורש שהוא רוצה לקבל משהו אחר, הנותן עדיין מתקשה לשנות את גישתו. וחבל! הרי מה שמחבר את בני הזוג יותר מכול הוא דווקא העזרה ההדדית במילוי החסר; ואם יצליחו לספק את הצרכים האמיתיים זה של זה, שיתוף הפעולה המעשי ביניהם יתפתח ויהפוך לקשר רגשי עמוק.