הרבנית לאה גנס
הנושא שלנו היום: «איך לטעת בילד רצון לעשות את הדברים שצריך». זה נשמע לא ברור, אבל אסביר. למשל, הילד ניצב בפני בחירה: ללכת ללמוד או ללכת לשחק. מה יעזור לילד לבחור בלימודים?
אני רוצה להביא כמה דוגמאות מחיי משפחתנו וגם מחוצה לה, כדי להמחיש את כל מה שנאמר במאמר הקודם.
למשל, כאשר מסיימים לקרוא אחד מחמשת חומשי התורה ומגיעים ל«חזק חזק ונתחזק», בעלי עורך בביתנו חידון על כל הפרשות – עם פרסים. ילדינו מצפים לו מאוד. פעם אחת קרה שהוא שכח מזה – הוא היה עייף, והילדים מיד התנפלו עליו: «אבא! מה זאת אומרת? היום לא יהיה חידון?» בדרך כלל החידון מתחיל בילדים הקטנים וממשיך לגדולים. השאלות אינן קשות, לכל אחד לפי רמתו. על כל תשובה נכונה מקבלים פרס. המעניין ביותר הוא שגם החתנים והכלות שלנו משתתפים בו בשמחה.
דוגמה נוספת. האחיינית שלי גרה במשך זמן רב עם בעלה וילדיה בדירה שכורה קטנטנה.
הם השקיעו כסף במיזם לבניית דירות בקריית ספר; משהו שם לא הסתדר, החברה פשטה את הרגל, ואז כנראה חזרה לפעול – סיפור שלם. בינתיים הם גרו בדירה הקטנטנה הזאת שנים רבות. ולאחרונה הם סוף סוף היו אמורים לקבל את המפתחות לדירה משלהם ולהיכנס אליה. כל המשפחה התכנסה כדי לחשוב איך ומתי לברך אותם. מה לחגוג? מתי לתת מתנה? כשמקבלים את המפתח? או כשהמשאית עם הרהיטים מגיעה? או כשהם מתחילים באמת להתמקם בדירה? ואז אמה, אשת אחי, אמרה: «רגע. בואו נחשוב: מה אנחנו חוגגים כאן? מה אנחנו רוצים להדגיש? ברור שהרגע החשוב ביותר בכניסה לדירה הוא כשקובעים מזוזות!»
דווקא זה מראה שכאן קם בית יהודי – לא המפתחות ולא המשאית עם החפצים.
ואכן, כל המשפחה התכנסה לטקס קביעת המזוזות ונתנה מתנות. זוהי חנוכת הבית אמיתית, הקדשת הבית.
אימהות רבות לבנים שהגיעו לגיל בר מצווה משתדלות להשקיע מאמץ בכיבוד עשיר וטעים בחגיגה. כלתי חוגגת זאת אחרת.
גם היא משקיעה בכיבוד, אבל העיקר מבחינתה הוא החלק הרוחני של החגיגה. הם מכנסים מניין של קרובי משפחה, וחתן השמחה עורך סיום — טקס סיום מסכת גמרא או חלק מן המשנה. הוא מוזג מהיין שלו לכל הנוכחים, ואביו אומר קדיש מיוחד. ורק אחר כך מגיעים האורחים האחרים. כך אמא ואבא מראים מה בחגיגה חשוב להם באמת.
כשהילדים שלנו היו קטנים, גיסתי נעמי מונק הייתה עורכת לילדים חגיגה בכל שבת מברכים (השבת שלפני תחילת החודש החדש). היא הייתה אוספת את הקטנים ואומרת איתם את ברכות החודש, ואחר כך הם היו רוקדים במעגל סביב השולחן, שרים ורוקדים. זה חימם מאוד את הלב ויצר אווירה של שמחה בבית. פעם ראיתי זאת אצלה והנהגתי מנהג כזה בביתי. הילדים הגדולים מתפללים בבית הכנסת, והקטנים מציינים את ראש החודש עם אמא בבית. אנחנו גם מכינים סעודה חגיגית.
כך הילדים רואים שתחילתו של כל חודש היא חג עבורנו, זמן של שמחה.
בן שכבר לומד בישיבה מסיים מדי פעם מסכת. כמובן, אמא עסוקה מאוד, אבל בתוך כל העיסוקים צריך למצוא זמן לחיוך, לשבח. לא בחיפזון. לעצור, לחשוב באילו מילים להדגיש כמה חשוב לנו שהוא לומד וכמה חשובים הישגיו. אמא יכולה לשאול איך הוא רוצה לציין את האירוע, איזו עוגה לאפות לו, מתי מתאים לו שיחגגו – בשבת או ביום חול, והאם הוא רוצה להזמין חברים. כשהבן רואה שאמא נרגשת, שהיא מקבלת את הצלחותיו בשמחה רבה ושזה חשוב לה, הוא מעריך עוד יותר את לימודיו. אמא מעבירה לבנה את רגשותיה, וכך יוצרת אצלו רצון להמשיך ללמוד. הרי הוא רואה שבתוך דאגותיה, בתוך גלגל השגרה היומיומי ולמרות העייפות, היא מצאה זמן לשמוח בשבילו.
משמע, מה שהוא עוסק בו חשוב באמת.
ואילו אם אמא אינה מראה שמחה, או שאינה מתייחסת כלל, בפעם הבאה הילד יספר בחוסר רצון או ישתוק לגמרי. וגם יחסו ללימודיו יהיה בהתאם. אם לאמא לא אכפת, גם לי לא אכפת.
אנחנו יודעים שכך בדיוק קרה בנוגע לשמירת השבת באמריקה. מבין הילדים במשפחות היהודיות שהגיעו מאירופה, חלקם נשארו שומרי מצוות וחלקם זנחו הכול. כל הוריהם היו דתיים ויראי שמיים. כשהגיעו לאמריקה, נתקלו במצב שבו אי אפשר היה להישאר באותו מקום עבודה ולשמור שבת, אך המשיכו לשמור אותה במסירות נפש. אדם היה מתקבל לעבודה ועובד כל השבוע כמו כולם. אבל ביום שישי אחר הצהריים היה מתכונן לחזור הביתה, ומודיע למעסיק שבשבת לא יבוא. ואז היו משלמים לו את המגיע לו ומפטרים אותו. כשאבא כזה היה חוזר הביתה עצוב, בני ביתו היו מקבלים את פניו ורואים את תגובתו. אם אבא היה אומר באנחה: «הנה, שוב איבדתי את מקום העבודה. המעסיק פיטר אותי כי אני שומר שבת. כמה סבל אנחנו סובלים בגלל השבת!», גם הילדים היו תופסים את השבת כסבל. אבל אם אבא היה מחייך ואומר: «הנה! זכינו לעבור עוד שבת כיהודים! זהו ניסיון, ועמדנו בו! בזכות השבת הזאת הקב״ה לא יעזוב אותנו!» במשפחות כאלה, כמובן, השבת הצטיירה לילדים כחג, כשמחה שלא מוותרים עליה. בשתי המשפחות ההורים שמרו שבת; ההבדל היה באופן שבו התייחסו להקרבות שנדרשו לשם כך.
באשר לבנות – אנחנו מקפידים לשבח אותן על מעשים טובים.
לשבח ולרומם כל מעשה טוב, לדבר עליו בקול בבית. לחזור ולספר שוב ושוב על המעשים הטובים שהן עושות לבקשתנו או ביוזמתן – לספר עליהם לסבתות ולסבים ולשכנות. להראות עד כמה מבחנים בהלכה חשובים לנו יותר ממבחנים במקצועות החול. כך ייקבע בתודעת הילד מה חשוב לנו.
אביא מקרה כזה. סוף סוף השתרר שקט בבית, והבת הבוגרת התיישבה ללמוד למבחן של מחר. היא עוד צריכה לחזור על המון חומר, והיא לחוצה. אבל בדיוק אז אבא מבקש שתכין לו כוס תה. היא עוזבת הכול ורצה למלא את בקשתו. על כך חייבים לשבח אותה ולהדגיש זאת, כדי שתרצה לחזור על המעשה הטוב וכדי שתתגבש אצלה מערכת ערכים נכונה.
הכינה גב׳ זיסי סקרז'ינסקאיה