הרבנית חוה קופרמן
ניזכר היכן עצרנו בפעם הקודמת. שאול לוקח צמד שוורים שזה עתה חרש בהם, מבתר אותם לחלקים ושולח אותם לכל גבול ישראל: ״אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו״ (שמואל א, פרק 11, 7). ״ויפל פחד ה׳ על העם, ויצאו כולם כאיש אחד״ (שמואל א, פרק 11, שם).
עד לאותו רגע לא היה אפשר לגייס את כל היהודים יחד למלחמה.
כך, למשל, ידוע לנו שדבורה, שקראה לעם להתאחד למלחמה בצפון, התלוננה שלא כל השבטים יצאו להילחם (פרקים 4, 5 בשופטים): ״לפלגות ראובן גדולים חקרי לב. גלעד בעבר הירדן שכן...״ (פרק 5, פסוקים 16 ו־17). ואכן, קשה מאוד לגייס למלחמה את העם כולו. מה גם שזו מלחמה שאינה במרכז הארץ, אלא בשוליים הרחוקים (במזרח), מעבר לירדן, שם שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה חיים בנפרד כל כך, עד שאפילו בנו לעצמם מזבח כמו בשילה. כוונותיהם היו הטובות ביותר — כדי שבניהם לא יפסיקו לראות את עצמם כחלק מן העם היהודי. אולם הדבר נתן לשאר שבטי ישראל עילה לחשוד באחיהם בעבודת אלילים ולשלוח משלחת לבדיקה, ובמידת הצורך גם להפעלת לחץ בכוח (כפי שאנו קוראים בספר יהושע, פרק 22, מפסוק 13 ועד הסוף). העניין כמעט מגיע למלחמה.
רק פעם אחת קמו כל היהודים כאיש אחד. זה היה המקרה המזעזע בגבעה שהזכרנו, כשהאישה שנאנסה בידי קבוצת בני בנימין לא מתה מיד, אלא הצליחה להגיע לבית שבו שהה בעלה. היא מתה זמן קצר לאחר מכן, מעט מאוחר יותר. העם היהודי דרש לגזור על הפושעים עונש מוות, ואילו השופטים בשבט בנימין עמדו על כך שעל פי הדין העונש צריך להיות קל יותר.
ואז ביתר בעלה של הנרצחת את גופתה לחלקים ושלח אותם לכל גבול ישראל, בצירוף המילים: ״כולנו חלקים של גוף אחד, כולנו גוף חי אחד״. הדבר הותיר רושם עז, איש לא נשאר בבית.
למעשה, שאול עשה אותו דבר. כששלח לכל רחבי הארץ חלקי שוורים באמצעות השליחים מיבש גלעד, חזר על מעשה בעלה של הנרצחת. הדבר עורר בעם אסוציאציות מחרידות והטיל פחד כזה, עד שהכול הבינו שאי אפשר שלא לצאת למלחמה, ובאו אל המלך מכל מקום, אפילו מקצות הארץ.
נאמר: ״ויפקוד שאול את כולם בבזק, ויהיו בני ישראל שלוש מאות אלף ואנשי יהודה שלושים אלף״ (שמואל א, פרק 11, 8).
הפסוק הזה, הפשוט לכאורה, נותן למפרשים בסיס לניתוח מעמיק ולמחלוקות. לפי דעה אחת, בזק הוא שמו של מקום. אבל אם כך, לא ברור כיצד יכול היה שאול לספור את היהודים שבאו למלחמה, שהרי על פי היהדות אסור לספור בני אדם. אפילו המפקד שהקב״ה ציווה על משה לערוך לא נעשה בספירת ״ראשים״, אלא באמצעות תרומת מחצית השקל בשקל הקודש, כדי לשמור על חייו של כל מי שנמנה.
אמנם יש דעה שלפיה אם הדבר נחוץ מאוד, מותר לספור גם בלי תרומת מחצית השקל.
דעה אחרת אומרת שבזק הוא שבר של כלי חרס, ואולי אבן קטנה. שאול לא יכול היה להפר את הדין האוסר לספור בני אדם, ולכן ציווה על כל מי שהגיע לקריאת המלך למסור חרס או פיסת אבן. הוא לא דרש דבר בעל ערך רב יותר, כי היהודים היו אז עניים מאוד, והמלך שאול הצטיין בהיעדר מוחלט של תאוות בצע. לפי מספר החרסים קבע את גודל הצבא. (מאוחר יותר, עד שיתאספו היהודים למלחמה בעמלק (פרק 15), הם יתעשרו עד כדי כך שכל אחד יביא לשאול כבשה).
אולם יש דעה ששאול לא רצה לקחת דבר מן העם. אהבת ממון הייתה זרה לו, והוא הקפיד ביראה על הדינים. להפך, דווקא הוא נתן לכל אחד טלה מן העדר המלכותי להקרבת קורבן, ולאחר שמנה את מספר ראשי הצאן שנותרו, ידע כמה לוחמים הגיעו לצבא. (אם כך אכן היה, ברור עד כמה התעשר המלך שאול במשך הזמן הזה).
ידוע שנאספו 300000 איש, ו־30 אלף מהם היו מיהודה.
לשם מה, לדעתך, מוזכר השבט הזה בנפרד? כדי שנהיה מוכנים לכך שהמלכים הבאים יהיו דווקא משבט יהודה. ועוד שאלה: מדוע היווה שבט יהודה עשירית מכלל המגויסים, ולא אחד חלקי שנים עשר, כפי שהיה הגיוני? הגיוני, אבל לא נכון, מפני שזה היה השבט הגדול ביותר במספר אנשיו.
דברי שאול שהבאנו לעיל — ״מי שלא יצא אחריי ואחרי שמואל״ — מלמדים שהוא עדיין אינו בטוח דיו בעצמו כמלך ו״מסתתר״ מאחורי גבו של שמואל. רק אחרי המלחמה הזאת יהיה למלכם האמיתי של היהודים.