הרב שמחה כהן
הדוגמה הבאה תמחיש לנו היבט נוסף של ההבדל בגישה לשותפות בין גברים לנשים.
רחל קיבלה תמונה במתנה. היא מביטה בקירות הבית ושוקלת על איזה קיר ובאיזה מקום כדאי לתלות אותה. היא בוחנת כמה אפשרויות, ובסופו של דבר מגיעה להחלטה חד־משמעית: על הקיר שמימין לכניסה. היא מניחה את התמונה ליד הקיר הזה ומחכה לבעלה שיחזור כדי שיתלה את התמונה במקום שבו, לדעתה, היא תיראה הכי טוב.
הבעל חוזר הביתה. אשתו מראה לו תמונה, והוא חושב שהיא יפה. ואז היא מביטה אל הקיר שבמרכזו החליטה לתלות את התמונה ושואלת את בעלה: ״על איזה קיר, לדעתך, כדאי לתלות אותה?״ הבעל לא שם לב לכך שמבטה מופנה אל הקיר הימני, מתחיל לבחון את קירות החדר ולבסוף מחליט שהקיר שממול מתאים מאוד לתמונה. אבל כשהוא מביע את דעתו, אשתו משיבה מיד: ״לא שם, משמאל, אלא כאן — מימין״. אז הוא מתרגז: ״אם כבר החלטת, למה לשאול?!״
מה גרם לאי־ההבנה במקרה הזה?
לאישה יש נטייה נפשית לשותפות, ולכן היא שואלת את בעלה לא רק על דברים שאינה יודעת, אלא גם על דברים שהיא כבר יודעת את התשובות עליהם. היא ״מתייעצת״ איתו על דברים שכבר גיבשה לגביהם דעה, ולא רק על דברים שהיא עדיין מתלבטת בהם. הרי אין זה ראוי שאחד השותפים יעשה דבר מה בלי להתייעץ עם השותף השני, גם אם כבר הגיע להחלטה כלשהי. נוסף על כך, היא זקוקה לאישור לעמדתה.
ואילו לבעל אין ״נטייה נפשית לשותפות״, והוא שואל שאלות רק בנושאים שהוא עדיין מתלבט בהם, ולא בנושאים שכבר גיבש לגביהם עמדה (״למה שאשאל אם אני כבר יודע?״).
הבעל, שרגיל לשאול שאלות רק כשאינו יודע בעצמו את התשובה, שומע את שאלתה של אשתו ומניח שהיא אינה יודעת את התשובה לשאלתה, ושאין לה החלטה ברורה באשר למקום המתאים ביותר לתמונה; שהרי ״אם לא כך, למה היא שואלת אותי?״ בדוגמה הזאת הוא אפילו אינו מעלה בדעתו שאשתו כבר החליטה היכן לתלות את התמונה עוד לפני שפנתה אליו.
ואז, לאחר שהוא מאמץ את מוחו כדי לעזור לה להחליט, הוא מגלה להפתעתו שיש לה תשובה מוכנה, והיא שונה מדעתו. לכן במקרים רבים מתפתחת אצל הבעל התחושה ש״לא משנה מה אגיד, אשתי תמיד תגיד את ההפך״, אף שכפי שאמרנו, בשאלתה האישה רק רצתה לשתף את בעלה במחשבותיה.