הרבנית לאה גנס
אפילו כשנוזפים — מתוך התייחסות לתכונותיו הטובות של הילד
בתגובה למעשה לא ראוי כלשהו, ההורה יכול לומר: «ילד כל כך טוב ומחונך כמוך! פשוט קשה להאמין שעשית את זה! זה כל כך לא מתאים לך!» כך נשארת לילד התחושה שהוא טוב, והתנהגות כזאת באמת אינה הולמת אותו. ולהפך, המילים: «אתה ילד רע! אתה תמיד עושה ככה!» יטביעו את הילד בייאוש, הוא ישתכנע שהוא רע וימשיך לעשות מעשים רעים.
על תוכחות הנאמרות בלשון שבח כותב הרב קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו״ר מפיאסצנה) בספרו «חובת התלמידים»: «וכמה יפה מבאר לנו השל״ה הקדוש את הדרך (שבה צריך) לחנך את דורנו! הוא מבאר את הפסוק במשלי (9:8): “אל תוכח לץ פן ישנאך; הוכח לחכם ויאהבך”. כשאתה מוכיח את רעך, אל תזלזל בו ואל תשפיל אותו באומרך: “אתה לץ!”, כי בשל כך הוא ישנא אותך ולא יקשיב. אלא הוכח לחכם. אמור לו: “הרי אתה חכם, למה לך לנהוג כך?” — והוא יאהב אותך וישמע לדבריך».
כשאנחנו פונים לאדם ורוצים שישמע לדברינו ולא יתייאש, כלומר מטרתנו לחזק אותו ולא להוריד את ערכו בעיני עצמו, עלינו להעיר לו מתוך עמדה של שבח.
למשל: «את ילדה כל כך נפלאה! חכמה ואחראית! איך שכחת להלביש את התינוקת לפני הטיול — הרי עכשיו היא הצטננה! לא מתאים לך לנהוג כך». כשהדברים נאמרים בנימה כזאת, הילדה תיקח אותם ללב ויהיה לה יותר רצון לנהוג כראוי.
ראוי לאמון
במקום לנזוף בילד שעשה מעשה לא ראוי ולהעניש אותו, במיוחד אם המעשה חוזר על עצמו, לעיתים קרובות מועיל לתת בו אמון ולהשאיר הכול באחריותו.
זוהי חוכמת חיים אמיתית. אבל הדבר דורש מידה רבה של אומץ. לא כל הורה מסוגל להשאיר סוגיה כאובה באחריותו המלאה של הילד. וכמובן, גם ההורים האמיצים ביותר דואגים לאחר מכן, אף שהם משתדלים לא להראות זאת. ילד שנתנו בו אמון ישתדל להוכיח שהוא ראוי לאמון שניתן בו, ראוי לכבוד.
בגמרא (בבא מציעא, 85 ע״א) יש סיפור שממחיש זאת היטב. רבי (יהודה הנשיא) ורבי אליעזר, בנו של רבי שמעון (בר יוחאי), היו חברים. יום אחד הגיע רבי לכפר שבו גר רבי אליעזר (שבאותה עת כבר נפטר). הוא שאל את תושבי הכפר: “האם יש בן לצדיק הזה?” השיבו לו שיש, אבל הוא התקלקל ונעשה פרוץ. ומה הוא (רבי) עשה? בא אליו ו“הסמיך אותו” (נתן לו סמיכה) להיות רב. ושלח אותו ללמוד תורה אצל רבי שמעון בן איסי בן לקוניא, אחי אמו. בכל יום אמר הבן הזה: “אני רוצה לחזור לעירי” (כלומר, לחזור למעשיי הרעים מן העבר). רבי שמעון בן איסי השיב לו: “עשו אותך לחכם, הלבישו אותך בגלימת זהב (הראויה למעמדך), וקוראים לך ‘רבי’ — ואתה אומר: ‘אחזור לעירי!’”. ואז נשבע הבן שיזנח את המחשבות האלה. כך גדל, וכשנעשה לתלמיד חכם, בא לישיבתו של רבי. בשיעור שמע רבי את קולו ואמר: “הקול הזה דומה לקולו של רבי אליעזר, בנו של רבי שמעון”. והשיבו לו שזה בנו.
גלימת הרבנות של זהב, שבה הלבישו את רבי אליעזר, הייתה אות כבוד, סימן חיצוני (עדי — תכשיט), אך כשעוטים אותה אסור להתנהג בצורה בלתי הולמת.
אם נעלה את הילד למעמד מכובד מסוים, גם בעיני עצמו, הוא לא ירצה לרדת ממנו, לא ירצה לאבד את כבודו.
בכל פעם שבנו של רבי אליעזר רצה לחזור למעשיו הקודמים, הזכירו לו שעכשיו הוא רב, שהוא במדרגה אחרת, ושלא ראוי לו להתנהג כבעבר. ובסופו של דבר הוא נעשה לתלמיד חכם. כשנעלה את הילד (גם בעינינו אנו, כהורים) למדרגה חדשה של אמון, ייתכן שנצטרך להזכיר לו שבמעמדו החדש לא ראוי לו להתנהג כבעבר, אבל מתוך עמדה זו ההערה תישמע כשבח ולא תשפיל את הילד.
אפשר לקחת לדוגמה ילדה שיודעת שאוכלים סוכריות רק בזמנים מסוימים (למשל, לא לפני השינה). והנה אמא חזרה מאספת הורים, שבה קיבלה מהמורה סוכרייה בשביל בתה. אמא הסבירה לבתה שהיא תוכל לאכול את הסוכרייה מחר, אחרי הלימודים. הבת יודעת שאלה הכללים בבית, אבל למרות הכול לא התאפקה ואכלה את הסוכרייה. גם במקרה השלילי הזה יכולה אמא להשתמש בשיטת העידוד ולומר: “את ילדה חכמה כל כך. כשאומרים לך משהו, את משתדלת לעשות זאת, להתאפק. המעשה של היום לא כל כך מתאים לך. כנראה היית רעבה ולא הצלחת להתאפק. אם מחר אתן לך סוכרייה, תשתדלי מאוד לא לאכול אותה עד ארוחת הצהריים, ואני בטוחה שתצליחי”.
לשבח על המאמץ, ולא על התוצאה
עיקרון חשוב מאוד הוא לשבח על המאמץ, על הכוחות שהושקעו, ולא על התוצאה. יש לשבח פחות על הציון במבחן ויותר על ההתמדה ועל ההשתדלות. אפשר לשבח את השקידה שבה בוצעה המשימה, ובפעם הבאה לתת משימה קשה יותר. כך אפשר יהיה להקשות בהדרגה את המשימות, וכמו בסולם, להעלות את הילד עוד ועוד בהצלחותיו.
נניח שהילדים השתדלו ולא רבו במשך חצי שעה שלמה — שיבחנו אותם, ובפעם הבאה המשימה שלהם תהיה לא לריב כבר במשך 40 דקות. צריך להעלות מעט את הרף כל הזמן, אבל כך שהילד יוכל לעמוד במשימה. כשיראה שהוא מצליח, יוכל הילד להמשיך להתקדם.
בשבח יש להדגיש תמיד את הפוטנציאל.
אם הילד לא למד וקיבל 80 מתוך 100 (ואנחנו יודעים שהילד הזה יכול להצליח יותר אם הוא מתכונן), מה צריכה להיות התגובה שלנו? אם נאמר: “זה הציון שלך? מאכזב…”, ידיו ירפו. אבל גם לא כדאי לומר: “איזה ציון נפלא! לא פחות מ־80 נקודות”, כי אם זה מספיק, הילד יוריד את הרף ולא ישאף להשיג יותר. נכון להביע את המחשבה כך: “כמובן, 80 הוא ציון טוב, אבל אנחנו בטוחים שבפעם הבאה תתכונן טוב יותר, תשקיע מאמץ ותקבל ציון גבוה יותר”.
אם קשה לילד ללמוד משניות בעל פה, יש להגביר את הקצב בהדרגה. תחילה יש לבקש ממנו ללמוד משנה אחת, ולהקפיד לשבח את התוצאה: “אתה רואה, הצלחת ללמוד אחת בעל פה — אז תוכל ללמוד גם שתיים”. כך, עם הזמן, הוא יאמין בכוחותיו.
יש לי בן בן ארבע, הוא לומד עכשיו אותיות ומתבלבל בין חלק מהן. לומר לו: “אוף, שוב לא הצלחת!” — זו אפשרות גרועה. הוא מיד יאמר: “אני לא רוצה לקרוא יותר! לא רוצה לראות את האותיות האלה! תפסיקי לשאול אותי, אני הולך לשחק”. אבל אם אומר לו: “הו! כמה יפה הצלחת! התבלבלת רק בשתי אותיות, ואת כל השאר זיהית נכון! נסה שוב. אני בטוחה שהפעם תשתדל לזכור היטב היטב אות אחת ולא להתבלבל בה”. ואחר כך להוסיף עוד אות, ועוד אחת. וכל אות תהיה הישג בפני עצמו.
תחושת ההצלחה נותנת כנפיים. וכאן נוצרת שורה של הצלחות קטנות — מכל אות. על ה“דלק” הזה הילד מוכן להמשיך להתקדם.
לפעמים, כדי להגיע להצלחה הראשונה אצל ילדים גדולים יותר, צריך להבטיח מתנה כתמריץ ללימודים. למשל, אתה לומד למבחן, ואנחנו ניתן לך על המאמץ… לאחר ההצלחה הראשונה אפשר יהיה להזכיר אותה כחוויה חיובית — גם אנחנו וגם הוא נוכחנו שהוא מסוגל, שיש לו יכולות והתמדה.
המשך יבוא
הכינה גב' זיסי סקרז'ינסקיה